הפחתת ההון
- חברי, השופט עמית, מציין כי ההחלטה בדבר הפחתת ההון בסך של 3 מיליארד ₪, לאחר העברת השליטה לידי "בי-קום", היא המעוררת את "הקושי העיקרי בערעור דנן" (פסקה 138 לפסק הדין). לאחר ישום העקרונות שהתווה – במסגרת סטנדרט הביניים של "בחינה מוגברת" – על נסיבות העניין דנן, קבע השופט עמית, כי "המערערים אמנם עמדו בנטל הראשוני, אולם המשיבים עמדו בנטל שהועבר אליהם, ועלה בידם להראות כי בעל השליטה לא היה נתון בצורכי נזילות דוחקים, וכי ההחלטה לגופה הייתה בעלת היגיון עסקי סביר" (שם, פסקה 158). כאמור בפסקה 13 לעיל, דעתי אינה נוחה מסטנדרט זה, ולמעשה אין בו צורך. בנסיבות העניין שלפנינו, כיוון שהאסיפה הכללית אישרה את המלצת הדירקטוריון בדבר ביצוע הפחתת הון ברוב שלמעלה מ-99% מבעלי המניות; כיוון שלבעל השליטה אלוביץ' לא היה 'רוב' בדירקטוריון החדש שהמליץ על ביצוע הפחתת ההון (6 דירקטורים כולל אלוביץ' עצמו מתוך 13 חברי דירקטוריון בזק מונו מטעם אלוביץ'); כיוון שהפחתת ההון אף אושרה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 48067-01-11) [פורסם בנבו] בהחלטה מיום 31.3.2011; וכיוון שגם כאן לא הוכח על-ידי המערערים כי צורכי הנזילות של בעל השליטה הממונף דוחקים במידה כזו שבה הנזק שייגרם לו באופן אישי אם לא יחולק דיבידנד, צפוי להיות גדול מהנזק שייגרם לחברה ולו כבעל השליטה בעקבות חלוקת דיבידנד; יש בכך לדעתי כדי למרק את החשש כי לבעל השליטה הממונף היה "עניין אישי" בהחלטה על הפחתת ההון, ואת החשש כי ההחלטה התקבלה תוך הפרת חובות האמון המוטלות על מקבליה.
גיוסי החוב והנפקת אג"ח - במבט על
- אשר לטענות הממוקדות במהלכי "גיוסי החוב" ו"הנפקת האג"ח" האמורים, העוקבים מבחינה כרונולוגית למהלך "חלוקת הרווח החשבונאי" (המהלך העסקי השני) ולמהלך "הפחתת ההון" (המהלך העסקי השלישי), אבהיר כי בהלכה הפסוקה נקבע שוב ושוב כי "לכסף אין ריח", כלומר: ככלל, לא ניתן ליצור זהות והתאמה בין כספים שנתקבלו בחברה כתוצאה מגיוסי חוב לבין כספים ששימשו בידיה לחלוקת דיבידנד (ראו למשל: ע"א 6574/99 משרד השיכון נ' עו"ד קרייתי, מפרק חברת ביתרומעץ, פ"ד נח(3) 313, 322-321 (2000): "הכסף מתערבב, על-פי רוב, עם שאר הכספים שבידי המחזיק, כך שאין אפשרות להבחין בין השימושים. לכסף אין סימן היכר. לכן, ככלל, ניתן לומר כי המחזיק עושה שימוש - ולו גם עקיף - בכל כסף המצוי ב'מצבת נכסיו'"). המסקנה הנובעת מכך היא שההלוואות שנטלה בזק לא יועדו לצורך חלוקת הדיבידנדים דווקא, אלא לכלל צרכיה של בזק. זו גם אחת הסיבות לכך שבע"א 8301/04 פקיד השומה למפעלים גדולים נגד פי גלילות מסופי נפט וצינורות בע"מ [פורסם בנבו] (28.10.2007) נפסק, כי יש להתיר ניכוי הוצאות מימון בגין הלוואה שניטלה לצורך חלוקת דיבידנד. לסיכום, בענייננו, לא שוכנעתי כי ניתן 'לצבוע' את האשראי שנטלה בזק ולקבוע כי נועד רובו ככולו למימון הדיבידנדים דווקא. תשתית ראייתית שכזו לא הועמדה על-ידי המערערים. אדגיש, עם זאת, כי אין לשלול כי בעתיד ניתן יהיה לשוב ולבחון מחדש, במקרה המתאים, את סבירות הטענה האמורה, בהינתן תשתית ראייתית, אמנם ראשונית, אך מספקת.
- בכפוף להערותי דלעיל, אני מצרף את דעתי לדעתו של חברי, השופט עמית, כי יש לדחות את הערעורים, ולחייב את המערערים בשכ"ט עורכי דינם של המשיבים.