שנית, על מקבלי ההחלטה להוכיח כי ההחלטה על שינוי מבנה ההון היתה בעלת היגיון עסקי סביר. בכך יש דמיון מסוים לדין בדלאוור, שכן משעה שעבר הנטל לכתפי הנתבעים-המשיבים, בית המשפט נדרש לבחון את הגיונה של ההחלטה העסקית, מבלי להסתפק בבחינת תהליך קבלתה (וראו והשוו לעניין כפר תקווה, שם נקבע כי משעה שהופרה חובת הזהירות "התהליכית" ולא נתקיימה דרישת היידוע, יעבור הנטל לדירקטורים להוכיח כי תוכן החלטתם היה סביר (שם, פס' 48-46); כן ראו דבריי בעניין כבירי, שם קבעתי כי אי קבלת חוות דעת מגורם בלתי תלוי לגבי השווי ההוגן של המניה, מהווה פגם שנפל באופן קביעת המחיר שהוצע למניה בהצעת הרכש, שיש בו כדי להעביר את הנטל אל המשיבה להוכיח כי שווי המניה היה הוגן (שם, פס' 46, 56)).
יודגש, עם זאת, כי די לנתבעים להראות כי מדובר בהחלטה סבירה, וזאת על רקע נקודת המוצא לפיה בית המשפט לא יתערב בענייניה הפנימיים של החברה ולא יחליף את שיקול הדעת של מנהליה בשיקול דעתו שלו (עניין פרט תעשיות, פס' 9 והאסמכתאות שם). בכך מתבטא צדו ה"מֵקל" של סטנדרט הבחינה המוגברת, שאינו מחיל את סטנדרט ההגינות המלאה לאחר העברת הנטל לכתפי הנתבעים בעקבות סתירת כלל שיקול הדעת העסקי.
- בין האלמנט הראשון המוזכר לעיל, של העדר קשיי נזילות של בעל השליטה ושינוי משמעותי במבנה ההון של החברה, לבין האלמנט השני של סבירותה העסקית של ההחלטה בדבר שינוי מבנה ההון, קיים קשר, מעין "מקבילית כוחות". ככל שצרכי הנזילות של בעל השליטה דוחקים יותר, כך יתעבה סימן השאלה סביב ההיגיון העסקי העומד בבסיס החלטת החברה. מנגד, ככל שסבירותה העסקית של ההחלטה עומדת על רגליה שלה, בהינתן מספר אינדיקציות שיוזכרו להלן (כמו תמיכת בעלי המניות ואיתנות פיננסית של החברה), כך יקטן המשקל של צרכי הנזילות של בעל השליטה. שילובם של שני אלה מפחית עד למינימום את החשש שמא ההחלטה המדוברת התקבלה מטעמים בלתי ענייניים תוך הפרת חובת אמונים מצד נושאי המשרה. או-אז, אם עלה בידי הנתבעים לעמוד בנטל האמור, תשוב "חזקת התקינות" על כנה, כלל שיקול הדעת העסקי יעמוד בתוקפו, ובהעדר עילה נוספת המצדיקה זאת, בית המשפט יימנע מלהתערב בשיקול דעתה של החברה.
- בית משפט קמא ציין פרמטרים רלוונטיים נוספים בעת הפעלת ביקורת שיפוטית על החלטות מהסוג שנדון במקרה שלפנינו, והם: עקרון תום הלב, עקרון טובת החברה, עקרון הגילוי, תמיכת בעלי מניות המיעוט, ומצבה הפיננסי של החברה. רובם של עקרונות אלה "נגזרו" על ידי בית משפט קמא מהוראותיו של סעיף 255 לחוק, שעניינו בהכשרת פעולות שנעשו תוך הפרת חובת אמונים (ראו פס' 100-95 לפסק דינו). ההידרשות להוראותיו של סעיף 255 לחוק הגיונה בצדה, ועוד אשוב ואדרש לכך בהמשך דבריי. באשר לעקרונות שגזר בית משפט קמא, אוסיף מספר מילים.