קביעה זו אף מחלישה את טענת המערערים כי ההחלטה על גיוס החוב בסך 1.5 מיליארד ₪, שנתקבלה מיד עם העברת השליטה לידי בי-קום, נועדה לממן במישרין את הדיבידנד המדובר. משעה שנקבע כי לבי-קום ואלוביץ' לא היה דבר וחצי דבר עם קבלת ההחלטה בנוגע לחלוקת הרווח החשבונאי שנוצר בעקבות הפסקת איחוד דוחות "יס", ספק עד כמה הדבר מתיישב, אם בכלל, עם הטענה לקיומה של זיקה ישירה בין גיוס החוב לבין חלוקת הדיבידנד. זאת, מבלי להידרש בשלב זה לטענה אם בכלל ניתן "לצבוע" את כספי ההלוואות וכספי הדיבידנדים. בהקשר זה אציין כי נראה שבית משפט קמא קיבל את עדותו של הדח"צ אידלמן כי חברה מגייסת חוב "יותר כשהיא יכולה ולא בהכרח כשהיא צריכה". אידלמן טען גם כי גיוסי החוב לא נעשו ישירות כדי לממן דיבידנדים, אלא בהתאם לצרכי המזומנים של החברה והאפשרויות העומדות לרשותה, לרבות משיקולי כדאיות כמו גובה הריבית (עמ' 841-840 לפרוטוקול). מכאן הקושי להשקיף על גיוסי החוב וחלוקת הדיבידנדים כמקשה אחת.
- ולעצם חלוקת הרווח החשבונאי.
ברוח דברינו בנוגע למדיניות חלוקת הדיבידנד השוטף של בזק, נדגיש כי אין חולק שהרווח החשבונאי שנוצר לבזק בעקבות הפסקת איחוד דוחות "יס", היה רווח מותר בחלוקה. כך אנו למדים מהוראותיו המפורשות של סעיף 302 לחוק החברות, הקובע כי "חברה רשאית לבצע חלוקה מתוך רווחיה" (ס"ק (א)). "רווחים" מוגדרים בתור "יתרת עודפים או עודפים שנצברו"; ואילו "עודפים" הם "סכומים הכלולים בהון העצמי של חברה ושמקורם ברווח הנקי שלה כפי שנקבע לפי כללי חשבונאות מקובלים..." (ס"ק (ב)). כפי שציין בית משפט קמא, גם אזולאי, המומחה מטעמו של ורדניקוב, הסכים כי חלוקת הדיבידנד היתה לגיטימית מבחינה משפטית (וראו דבריו בעמ' 200-199 לפרוטוקול).
הנה כי כן, לאור מדיניות החלוקה של 100% מהרווח הנקי בה נקטה בזק, השאלה הרלוונטית, כפי שהעיר בית משפט קמא, אינה אם היה מקום לכלול את הרווח החשבונאי האמור ביחד עם יתר הרווחים שיחולקו, אלא אם היה מקום להחריג את הרווח האמור מיתר הרווחים.
- לאחר עיון בחומר הראיות, אף כאן לא מצאתי כי הורם הנטל לסתור את כלל שיקול הדעת העסקי. בדוננו לעיל בטענות המערערים נגד מדיניות החלוקה של בזק, עמדנו על איתנותן של החברות שבשליטתו של אלוביץ'; על כך שלא נוצרו לבי-קום צרכי נזילות דוחקים או פתאומיים, שבגינם פעלה בדחיפות להגברת חלוקת הדיבידנדים; ועל כך שמדיניות החלוקה בה נקטה בזק היתה סבירה ואף יעילה (ראו פס' 131-129 לעיל). באשר להליך שקדם להחלטה על חלוקת רווחים אלה, חומר הראיות מלמד כי התקיים דיון רציני ומעמיק וכי הדבר נשקל בכובד ראש, לרבות על ידי ועדת המאזן של החברה המורכבת מדירקטורים בלתי תלויים (עדותו של אידלמן, עמ' 865 לפרוטוקול; וראו גם פס' 172 לפסק דינו של בית משפט קמא). בית משפט קמא אף עמד על יתרונות מס משמעותיים שצמחו לבזק ולבעלי מניותיה בעקבות חלוקה זו. בנסיבות אלו, ועל רקע קביעתו של בית משפט קמא כי לאלוביץ' לא היתה השפעה על ההחלטה לחלק את הדיבידנד המדובר, אין לומר כי עלה בידי המערערים לעמוד בנטל הראשוני המוטל עליהם. החלטתה של בזק חוסה אפוא תחת כלל שיקול הדעת העסקי, ודין טענות המערערים בעניין זה להידחות.