ב. העובדה שהמידע אשר פורסם בידיעה העיתונאית לא נכלל בהודעה הרשמית, על אף שהשתיים יצאו באותו יום ממש, היה בה כדי לגרוע ממהימנות תוכנה של הידיעה העיתונאית, מנקודת מבטה של "כיל" באותו הזמן.
ג. לא נראה כי ל"כיל" היה יתרון מהותי על פני כל גורם אחר בהערכת מהימנות המידע אשר פורסם על ידי סוכנות הידיעות, באשר מידע זה היה חיצוני לה ונגע להתנהגות שוק האשלג כולו. אין עסקינן במידע פנימי ל"כיל", בנוגע להתנהלותה שלה, שביכולתה לבחון באופן טוב יותר מאשר הציבור.
- לפיכך, מצאתי שלא היה מקום לדרוש מ"כיל", על בסיס המידע אשר היה בפניה בזמן אמת, לדווח על הידיעה העיתונאית. זאת, על אף שכפי הנראה, ידיעה זו הביאה לירידה משמעותית בשער מניית "כיל". כפי שטענתי מעלה, חיובה של חברה להגיב לשמועות או ידיעות לא מאומתות המפורסמות באמצעי התקשורת, עלול להטיל עליה עלויות משמעותיות הכרוכות בכך, וכן להביא להצפתו של השוק במידע, דבר אשר דווקא יפגע באותו משקיע סביר אשר אין ברשותו האמצעים לבחון, לסנן ולהעריך מידע זה.
- הקושי במקרה שלפנינו הוא כפול, לא רק שהיה מדובר במידע לא מאומת, אשר בשלב הרלוונטי היה בגדר שמועה, אלא שהיה מדובר גם במידע שהוא, כאמור, חיצוני ל"כיל", ועל כן, לא היה ביכולתה של "כיל" לאשש או להפריך את אותה שמועה עבור ציבור המשקיעים, אלא אך ורק לשקף אותה ואת הספקולציות שנלוו לה. במצב דברים זה, דיווח מיידי אינו תורם למשקיע הסביר או ליעילות השוק.
דבריו של מצהיר המשיבים, מר דויטשמן, במסגרת חקירתו הנגדית מסכמים דברים אלו בצורה ברורה (פ/16.11.2014, עמ' 164, החל מש' 8):
"אם אנחנו היינו מדווחים, והיה מתברר בסוף שזה איזה שהוא ברווז עיתונאי... היינו גורמים נזק אדיר למשקיעים על דבר שהוא לא נכון, ולכן אנחנו כל עוד אנחנו לא יודעים אז אנחנו לא מדווחים".
- כמו כן, בהחלטת החברה שלא לדווח על הידיעה העיתונאית, יש לתת משקל לשיחת הטלפון שנתקיימה ביום 30.7.2013 בין נציג מחלקת תאגידים ברשות ניירות ערך לבין היועצת המשפטית של "כיל", עקב הירידה המשמעותית במחיר המניה באותו יום. על פי טענות המשיבים אשר לא נסתרו, היועצת המשפטית של "כיל" הסבירה לנציג הרשות כי להערכתה הגורם לירידה בשער המניה נעוץ בידיעה העיתונאית ולא בהודעה הרשמית, וכי מכיוון שמדובר במקור תקשורתי, אין היא יכולה להתייחס אליו כאל מקור מהימן. נציג הרשות הודיע כי לא יתערב בהחלטת "כיל" שלא לדווח דיווח מיידי (פ/16.11.2014, עמ' 168, ש' 1-4)). לטעמי יש מקום לתת משקל לעמדת הרשות, הגורם האמון על אכיפת חוק ניירות ערך והגנה על ציבור המשקיעים, כפי שניתנה בזמן אמת ליועצת המשפטית של "כיל", ולהסתמכותה של "כיל" על עמדה זו בהחלטתה שלא לדווח דיווח מיידי (ראו: ת"א (מחוזי ת"א) 1542-07 עמית נ' בנק הפועלים בע"מ, [פורסם בנבו] פס' 241 לפסק הדין (10.05.2016)).
סוף דבר
- לאור האמור, בקשת המבקשת לאישור תובענה ייצוגית נדחית.
- באשר לשאלת ההוצאות, מגמת הפסיקה היא כי על בית המשפט להיזהר שמא ירתיע תובעים ייצוגיים מהגשת תובענות ייצוגיות ראויות, ועל כן לנהוג במתינות בהטלת הוצאות על מבקשים שנדחתה בקשתם לאישור, ככל שאין מדובר בבקשת סרק אשר הוגשה בחוסר תום לב. ראו לעניין זה דבריו של כב' השופט ס' ג'ובראן בע"א 7928/12 אי. אר. אמ טכנולוגיות בע"מ נ' פרטנר תקשורת בע"מ [פורסם בנבו] (22.01.2015), פסקה 32 לפסק הדין:
"מכשיר התובענה הייצוגית הוא מכשיר דיוני בו אמורים להיות מיוצגים האינטרסים של הציבור הרחב. על הגנת אינטרסים אלו אמון בית המשפט. במסגרת השאיפה לשמר ולקדם את השימוש במכשיר התובענה הייצוגית, על בית המשפט לנהוג במתינות בבואו לחייב בהוצאות מבקשים שבקשתם נדחתה (להרחבה בסוגיית חשיבות התובענות הייצוגיות והחסמים שבהן, לרבות חסמים כלכליים, ראו: אסף פינק 'תובענות ייצוגיות ככלי לשינוי חברתי' מעשי משפט, כרך ו 157 (2014)). ככל שלא מדובר בתובענת סרק שהוגשה בחוסר תום לב, אני סבור כי יש מקום להימנע מהטלת הוצאות אשר עלולות להרתיע תובעים פוטנציאליים מלנסות להגן על אינטרסים ציבוריים (לעמדה דומה ראו: פרשת אולסייל, בפסקה 7 לפסק דינה של השופטת א' חיות)".