--- סוף עמוד 34 ---
- עבירה לפי סעיף 220(5) עניינה במרמה ערמה ותחבולה. על פי הפסיקה, שימוש בחשבון בנק סמוי ומוסווה, מהווה כשלעצמו מעשה של מרמה, עורמה או תחבולה, המקיים את יסוד הוראת סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, ואף נקבע כי הוא מהווה ראיה לכוונה של המשתמש בחשבון להתחמק ממס. ראו: בת.פ. (ת"א) 7146/01 מדינת ישראל נ' בנימין רביזדה ואח' וע"פ (מרכז) 39054-10-13 מ"י נ' אהרון כהן, פדאור 13 (14), נאמר :-
"העלמת הכספים מחשבון העסק לחשבונות סמויים, תוך הסתרתם מעיני רשויות המס, עולה כדי עבירה לפי סעיף 220 (5) בדבר שימוש בכל מרמה, ערמה ותחבולה כדי להתחמק מתשלום מס".
כך גם ע"פ 280/77 עזרא אליהו נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1) 533.
בע"פ 876/90 דב וינקרנץ ואח' נ' מדינת ישראל, פדאור 90 (3) 562 (23.6.1991) קבע בית המשפט העליון מפורשות כי מעצם ניהולו של חשבון שהוסתר, ניתן להסיק את הכוונה הדרושה להתחמק ממס ואת ביצועה של עבירת המס–
"מעצם ניהולו של חשבון כזה, שרוב המכריע של הפעולות שעברו דרכו לא השתקפו בהנהלת החשבונות של העסק, ושאף עצם קיומו הועלם מידיעת יועץ המס ומנהל החשבונות של העסק, הסיק בית המשפט, שהמערערים התכוונו להתחמק מתשלום מס. ... בעצם ניהולו של חשבון בנק עסקי על שם אדם אחר, שהנישום איננו נותן לו הסבר מהימן, יש ראיה נסיבתית לעשיית מעשה מרמה ותחבולה מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס…".
- יש לזכור כי העבירה לפי סעיף 220 היא עבירה הנעברת במטרה להשיג את שנקבע בעבירה, ולא עבירה תוצאתית. ראה בין השאר גיורא עמיר עבירות מס ועבירות הלבנת הון (2014), עמ' 530. הכוונה להתחמק ממס היא כוונה מיוחדת והיא מוכחת מן הנסיבות. את הכוונה הפלילית ניתן להוכיח על דרך של הסקת מסקנות מההתנהגות, המעשים החיצוניים והנסיבות. ראו: ע"פ 70/80 יחיה נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (1) 43, 45. כן ראו, ע"פ 409/88 מדינת ישראל נ' עמרה, פ"ד מג (1) 825.
סיכום לעניין העבירות:
לאחר סקירת הראיות כמפורט להלן, ובהתאם לסיכומי הביניים בפרקים הרלבנטים מצאתי, כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר את המיוחס לנאשמים בכתב האישום המתוקן בשנית.
כך הוכח המפורט בפרט האישום הראשון, קרי, כי הנאשם לא דיווח על הכנסתו ממסירת מניות אינפיניטי תוך שימוש במרמה עורמה ותחבולה במזיד ובכוונה להתחמק ממס על פי סעיף 220(5) לפקודה בסך של כ- 1,000,000 ₪.
--- סוף עמוד 35 ---