בהחלטה בתנ"ג 10466-09-12 רמי אוסטרובסקי ואח' נ. חברת השקעות דיסקונט בע"מ (ניתנה ביום 16/12/15) (פורסם בנבו), במסגרת החלטה בבקשה לאישור תביעה נגזרת, עסק בית המשפט בין היתר בכלל של "שיקול הדעת העסקי" שהתפתח בפסיקת בתי המשפט המחוזיים אולם טרם קיבל גושפנקה מפורשת של בית המשפט העליון ואשר תכליתו היא לשריין החלטות עסקיות שקיבלו נושאי משרה בנסיבות מיוחדות מפני ביקורת שיפוטית.
בהקשר זה בית המשפט המחוזי בעמ' 23 להחלטתו קבע:
"הפסיקה הישראלית שאימצה את כלל שיקול הדעת העסקי התנתה אותו באותם תנאים המוכרים במשפט המשווה (ראו ליכט, אמצעי זהירות ושיקול דעת עסקי, עמודים 517 – 524) תוך הדגשה כי "בית המשפט צריך לבחון כי התקיים תהליך מסודר – בהתאם לקריטריונים שבית המשפט קבע לכך. בית המשפט צריך לוודא כי בפני הדירקטורים שקבלו את ההחלטה אכן עמד כל המידע הרלוונטי שנדרש ושניתן היה להשיגו באופן סביר לצורך קבלת ההחלטה, וזאת בהתאם לטיבה של ההחלטה ומכלול הנסיבות הרלוונטיות. כאשר בית המשפט קובע כי התהליך התנהל כראוי - קרי בהתאם לקריטריונים האובייקטיביים שבית המשפט עיצב, הוא לא יוסיף ויבחן את ההחלטה שהתקבלה לגופה במבחנים של סבירות, אלא יתן לה ליהנות מחזקת התקינות הנובעת מהחלת כלל שיקול הדעת העסקי (עניין פיננסיטק, פסקה 78 )".
בת.א. ת"א 2193/06 מתוקי אפרים ובניו בע"מ נ. אביבי ואח' (פורסם בנבו) (להלן: "פרשת מתוקי") נדונה השאלה בדבר חבותו של דירקטור בחברת האם לנעשה בחברת הבת. בסעיף 25 לפסק הדין קובע בית המשפט:
"יחד עם זאת, חברה איננה "נכס" פיסי "רגיל". לחברה בת יש אישיות משפטית נפרדת מזו של החברה האם. החברה הבת מתנהלת ככלל על ידי הדירקטורים ונושאי התפקידים בה. אחריותם של הדירקטורים לנעשה בחברה הבת אינה זהה לכן לאחריותם לנעשה בחברה האם וגם יכולת ההשפעה שלהם בחברה הבת מצומצמת יותר".
בהמשך בסעיף 26 לאותו פסק דין נקבע:
"בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן – כאשר החברה האם היא חברת אחזקות המחזיקה בבעלות כמעט מלאה בחברה הבת; כאשר החברה הבת מהווה הנכס העיקרי של החברה האם; ובעיקר כאשר החברה האם ערבה לחובותיה של החברה הבת – הרי שלכל שינוי במצבה של החברה הבת, יש השפעה דרמטית על מצבה ועל ערכה של החברה האם. מכאן שחובת הזהירות של דירקטורים של החברה האם כלפי החברה האם כוללת את החובה לדעת ולהתעניין בנעשה בחברה הבת.