מעדותו של רן ומכל המסמכים שהוגשו על ידי התובעים, לא ניתן לבסס את הטענה השניה שמעלים התובעים. התובעים נמנעו מלהביא את מנהלות החשבונות שערכו את ת/43 לתצהיר מרגלית, וכן נספח 3 לתצהיר רן, לא ידעו לפרט איזה מכשירים החזיקו אבי ובני משפחתו, מי מבני המשפחה של אבי הועסקו במדגה ובאילו תקופות ולא יכלו לערוך הפרדה בין שיחות פרטיות לבין שיחות לצורכי עבודה. זאת ועוד, כל המסמכים שהוגשו, הינם מסמכים פנימיים של התובעים, אשר מלבד היותם כלליים ולא מפורטים כאמור, הם לא נתמכו במסמכים אמיתיים וחשבונות של חברת מירס. אמנם מסמך ת/3 בו מפורטים מספר המכשירים ועל ידי מי היו מוחזקים, אכן נתקבל ללא התנגדות מטעם אבי, אולם מאחר ומי שערך אותו לא הובא להעיד, אין לתת לו כל משקל. מכל מקום, המסמך כאמור כללי ואין בו כל פירוט מספק, כפי שציינתי לעיל.
נוכח כל האמור, הגעתי למסקנה כי הראיות הכשירות שהגישו התובעים להוכחת הטענה השניה לעניין המכשירים הניידים, הינן דלילות ביותר ואין בהן כדי להקים תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענתם על פי מאזן ההסתברות הנהוג במשפט אזרחי, לכן הנני מורה על דחייתה של הטענה השניה.
שליחת יד ברכוש תאגיד המדגה:
בפרק זה טוענים התובעים כי אבי שלח ידו ברכוש תאגיד המדגה תוך ניצול מעמדו ותפקידו. בפרק זה מייחסים התובעים מספר פרשיות והן:
א. אבי ניסה לחייב את תאגיד המדגה בעלות של סולר לשימוש בביתו הפרטי בסכום של 2,592 ₪.
ב. אבי נטל לשימוש עצמו ולא החזיר לתאגיד המדגה חליפות צלילה וגלישה, אותן רכש על חשבון תאגיד המדגה בסכום של 1,500 ₪.
ג. אבי נטל לשימוש עצמי ולא החזיר לתאגיד המדגה ציוד מחשבים ותוכנות אותם רכש על חשבון תאגיד המדגה בסכום של כ- 3,000 ₪.
ד. אבי רכש מזון עבור צרכיו הפרטיים על חשבון התובעים תוך הסוואת הרכישה כאילו מדובר במזון לדגים בסכום של כ- 6,000 ₪ משנת 2005 ועד שנת 2010.
אציין תחילה, כי מעיון בסעיפים הרלוונטיים לפרק זה בתביעה (סעיפים 71 – 73) עולה, כי התובעים אינם תובעים סעד אופרטיבי בכל הנוגע לפרשיות נשוא פרק זה, ואינם מבקשים לחייב את אבי בסכומים המפורטים בפרק זה. נראה כי הבאת פרשיות אלה נועדו להוכיח את טענות התובעים כי אבי נהג ברכוש המדגה כבשלו, וכי הפך את המדגה לכלי שרת לטובת ענייניו הפרטיים והמשפחתיים. מכל מקום, אבחן בתמצית את הראיות שהביאו התובעים בפרשיות אלה על פי הסדר לעיל: