הערה בעניין עילת התביעה
- עניינו של המכרז, וכמותו של ההסכם שנחתם מכוחו, הוא מתן שירותי הסעות לתלמידים ועובדי הוראה, וככזה חלות עליו הוראות חוק חוזה קבלנות תשל"ד–1974 ("חוק חוזה קבלנות"), שהרלוונטית מהן לענייננו היא הוראת סעיף 2 הקובעת כי: "הקבלן חייב לעשות את המלאכה או לתת את השירות והמזמין חייב לשלם את השכר, הכל לפי המוסכם בין הצדדים". בהתאם לכך, החיובים ההדדיים של הצדדים הם שעל התובעת לתת את שירותי ההסעות ועל הנתבעת לשלם עבורם, הכול בהתאם להוראות ההסכם. כאמור לעיל, התביעה היא תביעה לאכיפת ההסכם, והתובעת טוענת שבעוד שהיא קיימה את התחייבויותיה על פיו, הנתבעת הפרה את התחייבותה ולא שילמה את המגיע ממנה מכוח ההסכם, ובלשונה של התובעת – היא "ביצעה בדייקנות ובדקדקנות את כל תנאי ההסכם שבין הצדדים... בעוד שהנתבעת הפרה את ההסכם ולא שילמה את תמורת ההסעות המלאה והנכונה" (סעיף 1 לעיקרי הטיעון בשלב השני). כאן יש להתעכב ולנסות להבהיר את טענותיה של התובעת ואת משמעותן בהיבט של עילת התביעה. בהסכם התחייבה התובעת "לבצע את הסעות תלמידים ו/או עובדי הוראה בהתאם לתנאי חוזה זה על בסיס המחירים... בנספח א' לחוזה, בימי הלימודים של מוסדות החינוך ועל פי קביעת הרשות (הנתבעת, א"ק) בלבד" (סעיף 2.1 להסכם), והנתבעת התחייבה לשלם לתובעת "[ל]תמורה בהתאם למפורט במפרט הסעות ומחירים בנספח א'" (סעיף 7.1 להסכם).
- הנתבעת אינה חולקת על כך שהתובעת מילאה את התחייבויותיה על פי ההסכם, ומכאן שלפי סעיף 2 לחוק חוזה קבלנות, וגם לפי סעיף 2.1 להסכם, התובעת זכאית לתשלום עבור ההסעות כפי שנקבע בהסכם. התובעת טוענת מנגד שהנתבעת הפרה את ההסכם בכך שהיא לא שילמה את התמורה המלאה והנכונה עבור ההסעות. אלא שמטענותיה ומראיותיה של התובעת לא ברור מהי אותה תמורה "מלאה ונכונה" לפי ההסכם. סכומי התמורה שנקבעו בהסכם – על יסוד הצעתה של התובעת במכרז – הם תשלומים עבור הסעות במסלולים ראשיים, ואין מחלוקת שהסכומים המגיעים על פי חישוב זה שולמו. כשאלה הם פני הדברים, אין מנוס מן המסקנה שטענת התובעת לכך שהיא זכאית לתמורה "מלאה ונכונה" מסתמכת מן הסתם על חישוב שונה, כפי שאכן מסתבר ממכלול טענותיה בתביעה. על פי השקפתה של התובעת, הנתבעת אינה רשאית לצרף קווי הסעה כפי שעשתה ולשייכם לאחד מן המסלולים הראשיים, ואם עשתה כך היא הפרה את ההסכם. לפי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"ג–1973 ("חוק התרופות"), הפרת חוזה היא "מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה". לטענת התובעת, הנתבעת הפרה את ההסכם בכך שבתכנית ההסעות היא צירפה – בניגוד להסכם ולנספח – שניים או שלושה קווים נפרדים, שכל אחד מהם משתייך "באופן טבעי" לאחד המסלולים, ויצרה מסלולים פיקטיביים, ובכך התאפשר לה לשלם פחות מן המגיע ממנה לולא עשתה כן (סעיף 10 לעיקרי הטיעון של התובעת בשלב הקודם וכן סעיף 2 לעיקרי הטיעון בשלב הנוכחי).
- אם כן, כאשר ההפרה המיוחסת לנתבעת היא קביעת תכנית הסעות הכוללת צירופי קווים, מתעוררת השאלה אם צירופי הקווים כשלעצמם הם, כהגדרת חוק התרופות, מעשה בניגוד לחוזה, ובקשר לכך מתחייבת שאלה נוספת – אם ההסכם או הנספח אוסרים על צירוף קווי הסעה או מגבילים אותו. המענה לשאלות אלה מצוי בפרשנות ההסכם והנספח. התובעת טוענת שהיא מילאה את התחייבויותיה על פי ההסכם במלואן, והתחייבויות אלה הן לבצע הסעות בהתאם לדרישות הנתבעת. מן הצד האחר טוענת התובעת שהנתבעת לא הייתה רשאית לדרוש ממנה לבצע הסעות במסלול שהוא צירוף של שניים או שלושה קווים. יוצא שעצם הדרישה היא הפרה של ההסכם, ולפי חוק התרופות התובעת זכאית לסעד בשל הפרה זו. בכתבי הטענות נמנעה התובעת מלתבוע סעד כזה, וטענותיה מוסבות על כך שהנתבעת הפרה את התחייבותה לשלם עבור ההסעות את התמורה "המלאה והנכונה". במצב דברים זה יכולה להתעורר שאלה אם ביצוע הסעות בהתאם לתכנית ההסעות שהנתבעת קבעה מעיד על השלמה מצדה של התובעת עם ההפרה הנטענת של ההסכם. בטענותיהם לא התייחסו הצדדים במישרין לשאלה זו, ולכן ניתן להותירה בצריך עיון, אם כי כפי שאסביר יש לכך השלכה על שאלת פרשנותן של הוראות ההסכם והנספח העומדת בליבת המחלוקת שבין הצדדים.