לבסוף, הגעתי לכלל מסקנה כי כאשר מוגשת בקשה להעברת בורר מתפקידו, לפי סעיף 11 לחוק הבוררות, לרוב יימצא ההליך בשלב בו טרם ניתן פסק הבוררות או החלטה מהותית אחרת ומכאן שככלל אין בחינת החלטות הבורר לגופן מהווה תנאי להגשת הבקשה. עם זאת, במקום בו ניתנה החלטה מהותית על ידי הבורר, הדבר יכול לסייע, במסגרת המבחן האובייקטיבי, לבחינת הטענה בדבר החשש למשוא פנים ממשי של הבורר (ראו: פסקאות 143-141, לעיל).
- ומה הדין בענייננו? לבחינה זו אעבור כעת.
מן הכלל אל הפרט
- האם במקרה דנן היה מקום להיעתר לבקשת המשיבים ולהורות על העברת הבורר מתפקידו ועל ביטול החלטתו? כפי שציינתי בפתח דבריי, לדעתי התשובה לשאלה זו הינה בשלילה. אני סבור כי נימוקיו של הבורר בהחלטתו בבקשת הפסילה מוצדקים. בחינה אובייקטיבית של נסיבות המקרה מלמדת לדעתי כי לא מתקיים במקרה דנן המבחן לפיו קיים חשש ממשי למשוא פנים לאור העובדה שבעבר ניהל הבורר משא ומתן עם חברת פז בקשר למגרש של הבורר ובני משפחה נוספים, שבסופו של יום לא השתכלל כדי חוזה בין הצדדים. כבר בשלב זה ניתן לומר כי לא מצאתי מקום להרחיב את הדיון בטענות הצדדים לגבי נטל הראיה ולהבדלים שלטענת המבקשת קיימים בין גרסת הבורר לגרסת המשיבים. מוכן אני לצאת מנקודת הנחה כי העובדות המרכזיות שצוינו בתגובת המשיבים (ראו: סעיף 252 לתגובת המשיבים) נכונות ונדמה כי אין מחלוקת אמיתית בין הצדדים כי הבורר אכן ניהל משא ומתן עם
--- סוף עמוד 60 ---
חברת פז לגבי מגרש שבבעלותו ובבעלות בני משפחה נוספים, משא ומתן שלא צלח בסופו של יום. מוכן אני גם להניח כי לו היתה העסקה מושלמת היה בה כדי להצמיח טובת הנאה לבורר ולבני משפחתו. עוד מוכן אני לצאת מנקודת הנחה כי המשיבים לא ידעו על הקשר בין חברת פז לבורר בעת שמונה (אם כי לעניין זה עוד אשוב בהמשך) וכי הבורר לא גילה לצדדים על אותו משא ומתן שניהל בעבר עם חברת פז (על עובדה זו הבורר אינו חולק, כפי שעולה מעיון בהחלטתו בבקשת הפסילה). ועדיין, אין בכל העובדות האלה כדי לשנות מן המסקנה אליה הגעתי לפיה במקרה דנן לא מתקיים המבחן של חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את העברת הבורר מתפקידו. כפי שיובהר להלן, לא מצאתי קשר בין אותו משא ומתן שנוהל על ידי הבורר בעבר עם חברת פז לבין הליך הבוררות, וממילא לא נמצא קשר כזה המקים חשש ממשי למשוא פנים.
- עיון בהחלטת הבורר בבקשת הפסילה שהגישו המשיבים, ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מוביל למסקנה כי יש לקבל את עמדת הבורר כפי שזו באה לידי ביטוי בהחלטתו בבקשת הפסילה. מסקנותיו וקביעותיו של הבורר בעניין זה מקובלות עלי ולדעתי לא היה מקום להתערב בהחלטתו. בראש ובראשונה יצויין כי חברת פז אינה צד להליך הבוררות. המחלוקת בין הצדדים אמנם נגעה לשליטה במניות חברת אלטין, אשר היתה בעלת השליטה בחברת פז (לעניין זה ראו: פסקה 1, לעיל), אולם חברת פז מעולם לא היתה צד להליכי הבוררות. התנהלותה של חברת פז או התנהגותה כלל לא עמדו במרכזו של הליך הבוררות. במרכז המחלוקת עמדה חברת אלטין שהיתה כאמור בעלת השליטה בחברת פז כמצויין לעיל, ועובדה זו אינה הופכת את חברת פז לחלק מהליך הבוררות. המחלוקת נגעה למערכת היחסים בין המבקשת למשיבים ולהתנהלות המשיבים ביחס לחברת אלטין ועם הקבוצה הפולנית. הבורר אף ציין בהחלטתו כי אותו משא ומתן שניהל עם חברת פז, נוהל עם מר יורם כהן, מנהל המחלקה העסקית בחברת פז, ולא עם בעלי המניות או בעלי השליטה בחברת פז, כאשר הבורר ציין במפורש כי לא התעניין ולא ידע מי הם. כתמיכה בקביעתו לפיה חברת פז לא היתה צד להליך הבוררות ציין הבורר כי כאשר נתבקש גילוי מסמכים מסוימים של חברת פז, היא יוצגה על ידי עורך הדין אייל רוזובסקי ולא על ידי באי כוחם של המשיבים. מעבר לכך, הבורר קבע כי העובדה שחברת פז אינה צד להליך נקבעה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ה"פ (מחוזי ת"א) 10176/99). ואכן, בפסק דינה של השופטתא' חיות צויין מספר פעמים במפורש כי חברת פז אינה צד להליך הבוררות. בדומה, לא מצאתי בעובדה שמר צדיק בינו, בעל השליטה בחברת פז החל משנת 19999, העיד בבוררות כדי לשנות את מסקנתי וגם לא בעובדה לפיה חברת פז ערבה כלפי
--- סוף עמוד 61 ---