כלפי הבורר בהסתרת הטענות המשמשות בסיס לפסילתו. לפיכך, נטען כי לא ניתן לקבל מצב בו החוטא יוצא נשכר.
- בהמשך מעלה המבקשת טענות וסוגיות שונות הקשורות בפסלות בורר. כך למשל נטען כי בענייננו מתעוררת השאלה - האם המבחנים לפסילת בורר זהים למבחנים לפסילת שופט. בעניין זה נטען כי בית המשפט המחוזי קבע כי הכללים לגבי פסלות שופט הינם מחמירים יותר. קביעה זו, לטענת המבקשת, סותרת את ההלכה לפיה המבחנים לפסלות שופט ובורר דומים. כמו כן נטען, כי ישנן דעות לפיהן המבחנים לפסלות בורר צריכים להיות מקלים יותר מאלה הננקטים בעניינם של שופטים, מאחר והדרישות האתיות והמוסריות הנדרשות משופט צריכות להיות גבוהות מאלה הנדרשות מבורר.
- עוד נטען, כי יש מקום להבחין, לעניין הפסלות, בין מצב שבו הבורר נבחר על ידי הצדדים לבין מצב בו המינוי נכפה על ידי בית המשפט (כאשר לטענת המבקשת במקרה דנן המינוי נכפה עליה), אבחנה שלא נעשתה על ידי בית המשפט המחוזי.
- המבקשת מוסיפה וטוענת, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לעניין נטל הראיה בבקשה לפסילת בורר הינה שגויה, שכן על פי ההלכה נטל הראיה המוטל על מבקש הפסילה הינו כבד במיוחד ואינו זהה לדרישת נטל הראיה בהליך האזרחי.
- בנוסף, נטען כי קביעת בית המשפט המחוזי מטילה נטל כבד מנשוא על הבורר, כאשר גם עניין שהוא חושב שהוא אינו מהותי, חובה עליו לגלותו. מעבר לכך, נטען כי במקרה דנן לא היה מקום לפסול את הבורר רק בשל אי גילוי קיומו של אותו משא ומתן בעבר, בין הבורר לבין חברת פז. המבקשת חוזרת וטוענת כי גם באותם מקרים שבהם ביקשו לפסול בורר בנימוק של אי גילוי, היה מדובר באי גילוי של פרט שמבקש הפסילה לא יכול היה לגלותו בשקידה סבירה. במקרה דנן נטען כאמור כי הצד המזיד כביכול, או הרשלן והאדיש כביכול, הוא שטוען כנגד אי הגילוי.
- טענה נוספת שמעלה המבקשת עניינה קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה החלטת הבורר אינה מהווה פסק ביניים אלא החלטה. המבקשת מודעת להלכה לפיה אין השם בו מכנה הבורר את החלטתו מכריע לעניין סיווג פסיקתו, אולם לטענתה כל עוד לא הוכח אחרת יש לקבל את הסיווג של הבורר. מעבר לכך, נטען כי במקרה דנן
--- סוף עמוד 15 ---
הבורר שב ודן בנושא ואישר את עמדתו כי המסמך שיצא מתחת ידו הינו פסק חלקי. עוד נטען, כי עיון בפסיקתו של הבורר מגלה כי הדיון בחלק מהסעדים ובחלק מהעילות הסתיים ולכן לא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר בפסק חלקי לפחות באותם נושאים שניתנה בהם הכרעה סופית. בעניין זה נטען, כי המשיבים עצמם, טענו כי נושאים שונים בבוררות הוכרעו באופן סופי בהחלטת הבורר ואין להתיר לפתוח אותם מחדש, ומכאן שלטענת המבקשת לא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר בפסק ביניים ולא בהחלטה.
- בשלב הבא, מעלה המבקשת טענות שעוסקות בשאלה האם, בהנחה שהיה מקום להורות על פסלות הבורר, היה מקום גם להורות על בטלות החלטתו. המבקשת טוענת כי יש להבחין בין הפגם לבין תוצאותיו ולעיתים יהיה מקום להורות על בטלות יחסית בלבד. בעניין זה נטען כי עקרון הבטלות היחסית בא לידי ביטוי גם בחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן: חוק הבוררות),בסעיף 26, המאפשר לבית המשפט לדחות בקשה לביטול פסק בורר, על אף קיומה של אחת העילות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין. בהמשך מפרטת המבקשת בהרחבה את הטעמים שבגינם לטענתה עוצמת הפגם, ככל שהוא קיים, הינה חלשה. המבקשת אף מוסיפה וטוענת כי מול אותו "פגם" ישנם שיקולים שונים המאזנים אותו ומובילים למסקנה לפיה יש מקום לשנות את החלטת בית המשפט המחוזי. בין השיקולים המאזנים, שלא מצאתי מקום לפרטם בשלב זה שכן חלקם כבר אוזכר במסגרת הטענות שפורטו, נטען כי יש ליתן משקל לעובדה שבקשת הפסילה הוגשה לאחר שניתנה החלטת הבורר ובעניין זה טוענת המבקשת כי "בקשת הפסילה לאחר מתן פסק הבורר, משולה לניסיון של אדם למלא את טופס הטוטו לאחר שהמשחק כבר נגמר". המבקשת טוענת כי היה על המשיבים לפעול במקרה דנן לפי הקבוע בסעיף 24 לחוק הבוררות, דבר שלא נעשה.
- המבקשת אף טוענת כי לא רק הבורר חייב בגילוי, וכי ביחסים שבין המשיבים למבקשת, למשיבים קמה חובת גילוי כלפי המבקשת. על פי הנטען, למשיבים יש דרישות עצומות ככל שהדבר נוגע לבורר, אולם כלפי עצמם אין להם שום דרישות. המבקשת טוענת כי ב"עצימת העיניים" בה נקטו המשיבים בכך שלא בדקו בעצמם את קשריהם עם הבורר, הם הפרו את חובת הגילוי ותום הלב כלפי המבקשת.
--- סוף עמוד 16 ---
- עוד נטען, כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לא ניתן משקל לפגיעה בכבודו ובשמו הטוב של הבורר ולא נעשתה הקפדה יתרה על כבודו של הבורר בבחינת הטענות נגדו.
- סוגיה נוספת שמעלה המבקשת הינה השאלה מי יפצה אותה? על פי הנטען, המשיבים העלו טענה כי יש לבטל את פסק הבורר על סמך דיני הטעות. בעניין זה נטען, כי המבקש לטעון לקיומה של טעות לפי סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן: חוק החוזים) צריך להוכיח כי טעה. במקרה דנן נטען כי המשיבים לא עמדו בנטל ההוכחה ובית המשפט המחוזי לא אִפשר את חקירת המצהירים מטעמם. מעבר לכך, נטען כי טעות לפי סעיף 14(א) לחוק החוזים הינה טעות חד צדדית, כלומר היה על המשיבים להוכיח כי המשיבים ידעו על הטעות, ובמקרה דנן אין ספק כי המבקשת לא ידעה על הטעות. מעבר לכך, נטען כי גם אם היתה טעות בענייננו, הרי שהיא מובילה לבטלות יחסית בלבד. גם כאן מעלה המבקשת טענות לגבי חוסר תום הלב ורשלנותם של המשיבים. בעניין זה מוסיפה המבקשת וטוענת כי בית המשפט המחוזי לא התייחס בפסק דינו לטענתה כי ככל שיש מקום לקבל את בקשת המשיבים, הרי שיש לחייבם בפיצוי המבקשת על הנזקים שנגרמו לה.
- בהמשך, מעלה המבקשת טענות לגבי סדרי הדין בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי. בעניין זה חוזרת המבקשת על טענתה בעניין נטל הראיה. כן נטען, כי מדובר במקרה חריג בו למבקשת לא היתה ידיעה כלשהי לגבי הקשר בין הבורר למשיבים וגם לא היתה יכולה להיות לה ידיעה כזו. המבקשת מוסיפה ומלינה על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה נשללה ממנה הזכות לחקור את המצהירים מטעם המשיבים. בעניין זה נטען, כי גם המשיבים לא חלקו על זכותה של המבקשת לחקור את המצהירים, אולם בית המשפט מנע זאת להפתעתה של המבקשת. עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי לא אִפשר למבקשת גם לבצע חקירה בנושא שממנו אפשר היה להסיק לגבי שאלת ידיעתם של המשיבים על הקשר עם הבורר. כך למשל מלינה המבקשת על כך שבית המשפט המחוזי לא אִפשר לה להגיש ראיות להוכחת שיטה ומעשים דומים של המשיבים שיש בהם כדי להשליך על שאלות מפתח בתיק.
- טענה נוספת שמעלה המבקשת לפגם שנפל בניהול הדיון בבית המשפט המחוזי עניינה בהוצאת הצו הזמני לעיכוב הליכי הבוררות. נטען, כי הבקשה הוגשה כ-21 חודשים לאחר הגשת הבקשה המקורית לפסילת הבורר וזאת בניגוד לתקנה 471ג
--- סוף עמוד 17 ---