לנוכח התנהלותו של התובע אשר מהווה הפרה יסודית של ההסכם שנחתם בין הצדדים, שלחו יעקב ועדינה הודעה על ביטול ההסכם שנחתם.
- ביחס לזכאותו לבונוסים טענו הנתבעים כי התובע לא קיבל אישור לקבל כספים על חשבון הבונוס אלא שהוא החליט על דעת עצמו למשוך כספים, מבלי שהיה זכאי לכך. החברה הטעימה כי בשנים 2010 ו- 2011 סיימו הנתבעות את פעילותן בהפסד ולפיכך התובע אינו זכאי לכל תשלום ודרשה כי הוא ישיב את הסכומים שנטל לכיסו בסך 64,964 ₪ בגין שנת 2010 ו- 59,189 ₪ בגין שנת 2011.
ביחס לתשלום הודעה מוקדמת טענו, כי בהתאם לפסיקה והואיל והתובע גנב מהנתבעות הלכה למעשה, הרי שבדין נשללו ממנו תמורת הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים. עוד הטעימו כי אין התובע זכאי לתשלום נוסף שכן התובע הוא ששלט בחברה וניהל אותה ושעה ששולם לו סך 45,000 (עלות מעביד) אין הוא זכאי לסכומים כלשהם בגין הבראה וחופשה.
- הנתבעים הוסיפו כי התובע הועסק על ידי החברה בלבד וכי כל הנתבעות מאוגדות בנפרד ונשלטות על ידי יעקב. מכאן, כי אין כל בסיס לתביעתו של התובע לחייב את הנתבעות 2-4 כמו גם את יעקב, שכן לא מתקיימת יריבות בינו לבין התובע.
- בכתב התביעה שכנגד (מתוקן) (להלן – כתב התביעה שכנגד) עתרה החברה לחיוב התובע בגין הלוואה שנטל בסך 1,770,000 ₪ וכן בגין סך 230,000 ₪ שנטל שלא כדין (ראו החלטה מיום 9.7.13). החברה הטעימה כי התובע הפר את חובת האמון המיוחדת והמוגברת לה מחויב על פי דין, עוול כלפיה לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט וכן פגע באופן חמור בקניינה. עוד הוסיפה כי ככל שיקבע כי רובל נטלה את הכספים ולא התובע, הרי שיש לחייב את התובע בעילה של הרמת מסך שכן הוא פעל תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של רובל לפרוע את חובותיה ובאופן שיש בו כדי לקפח ולהונות את החברה.
- בכתב ההגנה לתביעה שכנגד טען התובע כי יעקב הורה על העברת 100,000 ₪ לחודש לרובל מיוזמתו ועל מנת שהתובע יועל להתמקד בעבודתו בחברה, כאשר כוונת הצדדים הייתה שרובל תהנה מהכנסות מפעילות משותפת ותוכל בעתיד להחזיר את ההלוואה. גם התשלום השני, על סך 1 מיליון ₪, הועבר לרובל על ידי החברה מאותה סיבה וכדי לכסות את הגרעון התזרימי של רובל. התובע הוסיף כי יעקב סיכל בפעולותיו את קיום ההסכם ואת מימושו ולכן רובל לא הפכה לחברה בת של החברה ולכן היא אינה יכולה להשיב את ההלוואות שניתנו לה.
- ביחס לתשלומי הבונוס טען התובע, כי כל משיכות הכספים היו בהסכמה ובידיעה של יעקב, הן לפני השינוי בדירקטוריון והן לאחריו מהסיבה שהתובע לא יכול היה לחתום על תשלומים אלו בעצמו, שכן זכויות החתימה שלו בחברה הוגבלו עד לסך של 10,000 ₪. לפיכך טען, כי דין התביעה שכנגד להידחות על הסף.
- להשלמת התמונה יצוין כי בד בבד עם הגשת התביעה, הגיש התובע בקשה למתן צו מסוג "מרווה" להגבלת הנתבעים מלהוציא מרשותם כספים המגיעים להם מחברת "קליגריס" שבאיטליה, זאת לאור הצהרתו של יעקב בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי ביום 8.3.12 לפיה החברות הינן חדלות פירעון.
- ביום 22.7.13 נדחתה הבקשה בשל כך שלא הוכח שאין לנתבעים נכסים כלשהם בארץ הניתנים לעיקול ולפיכך לא הוכח שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין.