נטען כי הקיבוץ פעל בחוסר תום לב משווע בכל הקשור לקיום ההסכם, תוך זלזול והתעלמות מוחלטת מהתחייבויותיו המפורשות כלפי התובעת.
נטען כי לאחר שההליך המשפטי מול אגודת הכורמים הסתיים והיה ברור לצדדים כי הקיבוץ לא ישווק לתובעת את יבול ענביו לשנת 2007, קיומו של ההסכם בעתיד ושיווק יבול הענבים החל משנת 2008 ואילך, עמד עדיין על הפרק.
נטען כי התובעת ויתרה על יבול שנת 2008 בהיותה שנת שמיטה וכי הוסכם כי תחילת השיווק של יבול ענבי הקיבוץ לתובעת נדחה לשנת 2009.
הקיבוץ, כך נטען, סבר כי לאחר שהסתיים ההליך המשפטי מול אגודת הכורמים, פקע ההסכם שבין הצדדים ומשכך, החלו הצדדים לנהל משא ומתן בניסיון להגיע להסכמות חדשות (ראה ס' 21 לתצהיר עו"ד תשבי ). נטען כי מדובר בטענה מגוחכת שאינה עולה בקנה אחד עם המציאות.
--- סוף עמוד 24 ---
נטען כי לתובעת היה ברור שהקיבוץ לא ישווק לה ענבים בשנת 2007, אולם, לא היה בכך כדי להפקיע ההסכם. נטען כי אמנם נכון שהקיבוץ השיב לתובעת את דמי הכניסה ששילמה לו, בארבעה תשלומים דחויים לפירעון בחודשים ספטמבר עד דצמבר 2007, אולם התובעת מסרה לקיבוץ, לבקשתו, ארבעה שיקים דחויים בסך כולל של 50 אלף דולר לפירעון בחודשים יוני – אוגוסט 2008. נטען כי מדובר בדחיית תשלום בהסכמה מתוך ידיעה ברורה של שני הצדדים, כי ההסכם הינו תקף וימשיך להיות מקוים. נטען כי הקיבוץ השיב לתובעת את ארבעת השיקים הנזכרים לעיל, רק לאחר שהתובעת הגישה הליך משפטי ובמסגרת קדם המשפט הראשון שהתקיים בהליך.
עוד נטען כי הצדדים החליפו ביניהם טיוטות של "תוספת להסכם" שבהן נרשם במפורש כי התוספת לא מבטלת את ההסכם אלא מהווה שינוי של חלק מהסעיפים ואלה מצטרפים להסכם שנחתם בשעתו ויחד משקפים את הסכמות הצדדים בכללותן.
נטען כי מצד הקיבוץ, תכלית הטיוטות הרבות שהוחלפו בין הצדדים הייתה "למשוך זמן" וזה ביקש לדחות קיום ההסכם עד שיעלה בידו לקבל פיצוי כספי מאגודת הכורמים בגין פדיון מניותיו וגם, להותיר על כנו את ההסכם עם התובעת.
נטען כי תוכן התוספת להסכם מלמד על כוונה ברורה של הצדדים להמשיך ולקיים את ההסכם ארוך הטווח בו התקשרו לפי נוסח טיוטת התוספת, היה ברור לצדדים כי הקיבוץ ימסור הודעה על הפסקת חברותו לאגודת הכורמים, לכל המאוחר, עד לסוף שנת 2008, זאת על מנת שיוכל לשווק לתובעת את יבול ענבי 2009 (התובעת הפנתה לנספח 10 לתצהיר מישל מרציאנו).
נטען כי במסגרת פניותיה בכתב לקיבוץ בסוף שנת 2008, שבה התובעת והדגישה כי על הקיבוץ למסור הודעה לאגודת הכורמים (התובעת הפנתה לתכתובת שהינה נספח 12 לתצהיר מישל מרציאנו). נטען כי הקיבוץ לא השיב לתכתובות אלה ואף לא נמסרה מטעמו הודעת סירוב.