נטען כי התכתובת שהועברה על ידי סהר לתובעת ובה פירוט הכמות הממוצעת שהופקה מהאדמות בשנים 2007-2008, יכולה להעיד, כי גם לשיטת סהר, ההסכם היה בתוקף (התובעת הפנתה לנספח 13 לתצהיר מישל מרציאנו, מכתב מהקיבוץ לתובעת ובו כמויות ממוצעות של ענבים לשנים 2007-2008 לפי זני ענבים).
נטען כי רק ביום 29.7.09, וכמענה למכתב ההתראה מטעם התובעת, הודיע הקיבוץ על ביטול ההסכם בין הצדדים וכי לו היה ממש בטענת הקיבוץ, לפיה ההסכם פקע כבר בשנת 2007, כי אז לא היה צורך שהקיבוץ יודיע לתובעת על ביטולו אך שנתיים לאחר מכן (התובעת הפנתה לסעיף 16 בנספח 15 לתצהיר מישל מרציאנו, מכתב מיום 29.7.09 מהקיבוץ לתובעת).
--- סוף עמוד 25 ---
צויין בנוסף כי למרות שהוחלפו מספר טיוטות של "תוספת להסכם" לא הייתה מניעה מצד הקיבוץ להודיע לתובעת כי הוא אינו מוכן לשינוי תנאי ההסכם וכי הוא עומד על קיומו של ההסכם ככתבו וכלשונו (התובעת הפנתה לסעיף 19 לתצהירו של עו"ד תשבי).
נטען כי בדיעבד התברר לתובעת כי הקיבוץ ביקש למשוך זמן ולדחות מועד ההודעה על הפסקת חברותו באגודה כך שיוכל לקבל גם פיצוי כספי בגין פדיון מניותיו, ככל שהסדר החברים החדש יתקבל בבית המשפט. נטען כי לאחר שהקיבוץ ידע שהסדר החברים החדש אושר בבית המשפט וכי יקבל פיצוי כספי בגין פדיון מניותיו, הודיע הקיבוץ ביום 1.6.10, במסגרת דיון בקדם משפט בתביעה שהגישה נגדו התובעת כי הוא מוכן לקיים ההסכם ככתבו וכלשונו.
נטען כי ברגע שהקיבוץ הבין כי הפיצוי הכספי בגין פדיון מניותיו "מצוי בכיסו", לא היתה לו עוד מניעה לקיים ההסכם. עוד נטען כי במסגרת חקירתו הנגדית אישר עו"ד תשבי כי עד לשנת 2010, הקיבוץ, ככורם סוכנותי, לא היה יכול כלל לפדות את מניותיו ולכן הוא נאלץ להודיע על הפסקת חברותו רק בשנת 2010 (התובעת הפנתה לעמ' 46 לפרו' הדיון לשורות 3-9).
מעיון בפרוטוקול בשורות הנזכרות עולה כי עו"ד תשבי נשאל כך "כורמים ששייכים לסוכנות שהפסיקו את חברותם וקיבלו תמורה בגין פדיון מניותיהם לפי נוסחה כזו או אחרת, לפני שנת 2007, האם היו כאלה" ותשובתו "לפי מיטב ידיעתי וזכרוני הדבר לא היה אפשרי, כי תקנון הכורמים לא אפשר פדיון זכויות של כורם מקרב כורמי הסוכנות, כי לא היו להם זכויות הוניות. הזכויות ההוניות של כורמי הסוכנות הוסדרו אך ורק במסגרת הסדר גישור שנעשה בשנת 2010, כחלק מהסדר החברים."
- סתירות וחוסר מהימנות של העדים מטעם הקיבוץ -
נטען כי העדים מטעם הקיבוץ הציגו עדויות שהתאפיינו בסתירות רבות ובולטות, חוסר עקביות ומימד בלתי מהימן. נטען כי הדבר מצביע על המשקל הנמוך שיש לייחס לעדויותיהם, אם בכלל.