--- סוף עמוד 16 ---
בפקודת התעבורה. ראו רע"פ 1330/91 קדים נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] [11] (לא פורסם).
(ראו גם ע"א 7958/10 פלאפון תקשורת בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (1.8.2012); דנ"א 1099/13 מדינת ישראל נ' אבו פריח ז"ל [פורסם בנבו] (12.4.2015); רע"א 2384/14 אוניברסיטת בן גוריון בנגב נ' איגוד ערים אזור באר שבע [פורסם בנבו] (15.7.2014); בר"מ 7363/09 מרכז משען בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, [פורסם בנבו] פיסקה 8 (2.3.2010); ע"א 4926/08 נאשף ואיל ושות' נ' הרשות הממשלתית למים וביוב, [פורסם בנבו] פיסקאות 40-39, 42 לחוות דעתו של השופט ס' ג'ובראן (9.10.20133)).
- מאידך, במצבים אחדים הכירו בתי המשפט באפשרות לתקוף החלטה מנהלית גם בגדרה של תקיפה עקיפה ולעיתים אף סילקו על הסף עתירות שנועדו לתקיפה ישירה בשל קיומו של סעד חלופי בדמות תקיפה עקיפה (בג"צ 3220/07 קציוטיס נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים [פורסם בנבו] (21.9.2008); בג"צ 6090/08 ברגר נ' שר המשפטים [פורסם בנבו] (11.8.2008); בג"צ 1318/12 נאות מזרחי בע"מ נ' עיריית חולון [פורסם בנבו] (15.10.2012); בר"ע 2824/91 עירית חיפה נ' לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] פיסקה 2 (16.10.1991); ע"א 1600/08 מקסימדיה פרסום חוצות בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, [פורסם בנבו] פיסקה 28 לחוות דעתו של השופט ע' פוגלמן (18.8.20111)).
- עוד ניתן למצוא בפסיקה ובספרות הבחנה בין תקיפת מעשה מינהלי, לרבות תקנות, בשל בטלות – כגון שנפל פגם בהסמכה, או שההחלטה ניתנה בחריגה מסמכות, לבין מקרה שבו נטען לנפסדות ההחלטה, כלומר נטען כי ההחלטה ניתנת לביטול - בין היתר בשל חוסר סבירות, פגיעה לא מידתית וכדומה (ראו ד' ברק ארז הנ"ל, כרך ב' 822; י' דותן "במקום בטלות יחסית" משפטים כב 587 (תשנ"ד); רע"פ 4398/99 הנ"ל עמ' 643- 6444). זאת ועוד, כאשר מסתפק האזרח בתקיפה עקיפה ואינו פועל לתקיפה ישירה של המעשה המינהלי, עולה חשש שמא הוא נוקט בדרך זו כדי לעקוף טענות שניתן היה להעלות כנגדו בתקיפה ישירה, כמו טענת השיהוי, ובתי המשפט לא היססו למנוע תקיפה עקיפה כאשר עלה חשש שכזה (ראו למשל רע"א 3094/11 אבו אלקיעאן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (5.5.2015); רע"א 125/16 קבלאן נ' המועצה המקומית בית ג'ן [פורסם בנבו](31.3.2016)).
- שאלות אלו אינן צריכות הכרעה בהליך הנוכחי, שכן המערערת לא השכילה להצביע על פגם בהתקנת התקנות ואף אינה טוענת כי חישוב השווי על פי התקנות בנוגע ל"ממוצע" אינו סביר. טענת חוסר הסבירות נטענת כלפי חוסר האפשרות להוכיח שווי שונה לגבי עובדים שאינם שייכים לממוצע.
- כפי שציינתי לעיל בפסקה 44, קביעת שווי השימוש ברכב צמוד צריכה להתמקד בהיקף טובת ההנאה שנוצרה לעובד ולא בהיקף ההוצאות למעביד. עובד הנהנה מרכב צמוד אינו צריך
--- סוף עמוד 17 ---