בהקשר זה יש לציין כי רעיון השימור באמצעות או בשיתוף בעלי הנכסים עצמם אינו רעיון זר. ראו למשל את התוספת הרביעית לחוק אשר למעשה חוקקה מתוך ראיה של שימור בידי בעלי
--- סוף עמוד 62 ---
הנכסים עצמם ולאו דווקא מתוך ראיה של שימור בידי הרשות הציבורית, והדברים עלו בהרחבה גם במהלך עדותה של גב' טוכלר בפניי. כן ראו את העובדה כי הבית הישן נמצא אף הוא באזור לשימור אך אין כוונה להפקיעו, משמע כי אף לדידה של המועצה שימורו של בית זה יכול להיעשות על-ידי בעל הנכס עצמו (דויטש במקרה זה).
- לפני סיום פרק זה יצוין כי בסיכומיה העלתה המועצה טענה שלא בא זכרה בכתבי-הטענות מטעמה, לפיה העדר הפעולה של המועצה מכוח תכנית זמ/201 נבע מקרבת המשפחה בין מר פרס לבין הנתבעים.
ברם, טענה זו לא הוכחה בפניי במידה הנדרשת להוכחת טענה חמורה מסוג זה, ולמעשה כלל לא שוכנעתי בה מן הראיות שבכל זאת הובאו בפניי בעניין זה (עדויותיהם של גב' הראל, ראש המועצה ומר פרס עצמו).
על כל פנים, אף מבלי לפסוק בטענה זו אני סבורה כי אין בה כל ממש: (א) כאמור, המועצה כלל לא העלתה טענה זו בכתבי-הטענות מטעמה ואף החליטה שלא לזמן את מר פרס להעיד, למרות שביקשה לעשות כן מלכתחילה, ועדותו התאפשרה לבסוף רק עקב זימונו בידי הנתבעים. די אפוא בעובדה זו לבדה כדי לדחות טענה זו; (ב) בהמשך לכך, המועצה לא הראתה כי פעלה בדרך כלשהי, במישור המשמעתי או הפלילי, משנתגלתה לה כביכול עובדה זו, ואף בכך יש כדי הטלת צל כבד על טענה זו; (ג) קשה לקבל טענה כי שיהוי בן עשרות שנים נובע ממחדלו של אדם אחד, כאשר במועצה (ובוועדה המקומית) עובדים אנשים רבים, עומד בראשה ראש מועצה, היא נהנית מייעוץ משפטי ואדריכלי שוטף בענייני תכנון ובנייה וכיו"ב; (ד) אף אם נניח כי העדר פעולה של רשות נובע ממחדל אישי של אחד מנציגיה (וכאמור הדבר לא הוכח בפניי), עדיין אין בכך כדי להכשיר את מחדלה של הרשות בפני האזרח, כאשר במקרה זה כלל לא נטען – וממילא אף לא הוכח (מר דויטש אף כלל לא נשאל על כך בחקירתו) – כי הייתה קנוניה בין נציג הרשות (מר פרס) לבין האזרח (דויטש); (ה) כאמור, אני סבורה כי הסיבה האמיתית להעדר הפעולה של המועצה במקרה זה הייתה העדר הצורך בשטח שהופקע מכוח תכנית זמ/201 והתחושה כי שטח זה ממילא "מונח בכיסה של המועצה" ונמצא בבעלותה, כאשר אקט רישום השטח בבעלות המועצה וסילוק-היד הינו אקט טכני בלבד שיש לבצעו רק כאשר השטח יהיה נחוץ למועצה.