- כלל יסודי של תורת הבחירות מורה כי לאדם אחד – קול אחד. היופי והעומק של הדמוקרטיה הם השוויון. אין משקל שונה בין הבוחרים. השכלה, חוכמה, ניסיון – או העדרם – אינם מוסיפים או גורעים מכך שכל קול שווה לרעהו. כלשון המקרא בהקשר של מחצית השקל, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" (שמות ל, טו). הבוחר משמיע את קולו רק בבחירתו. השורה התחתונה היא הקובעת, במובן זה שהנמקה לבחירה אינה נדרשת. לצד זאת, יש כמובן משמעות לרקע ולפעולות שנעשו על מנת להשפיע על בוחר להצביע בדרך מסוימת, כגון שוחד בחירות. אם הוכחו נסיבות כאלה, "השורה התחתונה" בדמות הפתק ששם הבוחר בקלפי לא מבטאת את קולו האמיתי, שכן טובת ההנאה טימאה קול זה והשפיעה עליו להצביע בהתאם לה (ראו, למשל, ע"פ 71/83 שמואל פלאטו שרון נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2) 757, 769-768 (1984)).
מצב זה מוביל למסקנה הבאה: המקבל שוחד – קולו נפסל. זהו ליקוי היורד לשורש העניין, שעלול להשפיע על התוצאות. חמישים איש שקיבלו שוחד משמעותם פסילת חמישים קולות. ניתן להגיע למסקנה פסקנית זו גם לפי המבחן של אפשרות ממשית. מבחינה נורמטיבית, אין מקום לעסוק בשאלה האם חלק מהם היו בוחרים ממילא במועמד ששילם את השוחד, גם אלמלא ניתן להם. אף מן הבחינה המעשית, הכיצד מצווה בית המשפט לברר את העניין? האם נשאל את הבוחר עבור מי היה מצביע ללא קבלת השוחד? לכן, כך נראה, הדגש מושם על פסילת הקול. באופן דומה, אין מקום לעסוק בשאלה מהו אחוז ההצבעה הכללי בבחירות ולהביאו בחשבון. בהקשר זה, אגב, יש גם טעם בטענת המשיב לפיה למקבלי טובת הנאה יש תמריץ גבוה יותר להצביע בבחירות.
במילים אחרות, חישובים כגון עבור מי היה מצביע מקבל השוחד אלמלא קיבל אותו, או האם בכלל היה מצביע – אינם רלוונטיים, אינם ניתנים לבדיקה ואינם ראויים.
--- סוף עמוד 30 ---
כמובן, ניתן להציע מודלים אריתמטיים מסוימים, אך בפועל אלה יהיו נעדרי תשתית. וחשוב יותר, הפוסל – בקולו פוסל. זיהום הקול שקיבל שוחד מגיע לדרגה של אפשרות ממשית. זהו המצב הן מבחינה מעשית והן מבחינה נורמטיבית. אין מקום לבחון שאלות כגון מה אם לא היה מקבל שוחד, ברמה ה"חישובית". המסקנה היא כי כאשר הוכח שוחד בחירות, אין להכפיל את מספר מקבלי השוחד או טובת ההנאה בהתפלגות ההצבעה בבחירות או באחוז ההצבעה בפועל, כפי שטוען המערער. לכן, כל קול של מקבל שוחד שווה לקול אחד פסול.