- לאחר שאמרנו כל זאת ובטרם נמשיך, נדגיש את שהודגש בהתחלה: המבחן הוא הפער המלא בין המתמודדים, ולא די להוכיח את מחציתו. הוסבר כי מבחינה נורמטיבית ומבחינה מעשית, יש לגרוע את קולו של מקבל השוחד ממכסת הקולות שקיבל המועמד המשחד. לא ניתן להניח כי גריעת הקול הפסול עקב שוחד ממכסת הקולות שקיבל המועמד המשחד גוררת, מיניה וביה, את הוספת אותו הקול למכסת הקולות של המועמד המתחרה. כלל מלוא הפער חל גם לגבי ליקויים נוספים. הסיבה לכך היא שהבדיקה נסובה סביב פסילת קולות או קולות שלא נספרו. לעיתים יהיה צורך לערוך אומדנה. תחשיב כזה נועד לקבוע כמה קולות יש להוסיף למתמודדים במצב שבו, למשל, אבדו חלק מהמעטפות בקלפי ולא ברור כמה. אך הכלל בדבר מלוא הפער בעינו עומד. לאחר קביעת המספר שיש לגרוע או להוסיף, אין להניח כהנחת יסוד שמצביע מסוים לא היה מצביע (בכלל או עבור מועמד ספציפי) לולא הפגם. חישוב כזה הוא ספקולטיבי ורעוע מדי מכדי להצדיק פסילת בחירות. ודוק, בית המשפט קמא ובאי כוח הצדדים לא הצביעו על פסיקה של בית משפט זה התומכת בעמדה של מחצית הפער.
שאלת "המעגל השני" או ריחוק הנזק
- כפי שהצגנו לעיל, אחת מטענות הרוחב של המערער והשגותיו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי היא זו: יש להביא בחשבון רק את אפשרות ההשפעה של
--- סוף עמוד 32 ---
ליקויים שונים על בעלי זכות בחירה בעיר בת-ים, שהושפעו מהליקויים במישרין, ולא על אנשים "במעגל השני", שייתכן כי מאן דהוא שוחח עימם על אודות ההצבעה בבחירות, שכנע אותם או השפיע עליהם כיצד להצביע. תחת כנפיו של קו-טיעון זה של המערער, חוסות טענותיו הבאות: ראשית, אין להביא בחשבון את אפשרות ההשפעה של הליקוי על מי שהוא מקורב או בן משפחתו של מקבל טובת ההנאה, ודפוס הצבעה קבוצתי או משפחתי דורש הוכחה; שנית, אין להביא בחשבון את אפשרות ההשפעה של הליקוי על מי שנחשף לשלטי בחירות שנתלו בתמיכה לבכר.
- בעניין מורביה נפסק כי שוחד בחירות מתקיים "מקום בו ניתנת טובת הנאה מסוג כלשהו על מנת להביא בעל זכות בחירה לידי הצבעה מסוימת" (פסקה 17, ההדגשה הוספה). ואכן, אין ענייננו ב"שוחד סתם" אלא בשוחד בחירות דווקא, שנמענו הוא בעל זכות הצבעה. לכן, באופן עקרוני מקובלת עליי טענת המערער כי יש להתחשב בתושבי העיר בת-ים, בעלי זכות הבחירה. יחד עם זאת, וכפי שציין המשיב, "אין נפקא מינא בשוחד... אם היה בעד פעולה של הלוקח עצמו או בעד השפעתו על פעולת אדם אחר" (סעיף 89(2) לחוק הבחירות). כלומר, מעשה השוחד מתקיים גם כאשר ניתנת טובת הנאה לא', על מנת שישפיע על ב' (ראו והשוו: סעיף 295(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977). על פי קו זה, הדבר נכון גם ביחס לשוחד בחירות. ואולם – וזוהי נקודה חשובה – נדרשת הוכחה. לא ניתן להסיק כי השפעתה של טובת ההנאה על מקבלה גוררת, מיניה וביה, גם השפעה על סביבתו. בהקשר זה, ייתכנו מקרים שבהם ניתן להוכיח "כוח אלקטורלי" המשותף לקבוצה מסוימת ככזו. נראה כי כך היה, למשל, בעניין סעידה, שעסק בשאלת ביטול הבחירות בפקיעין: בפסק דינו של השופט א' לוי הובהר כי לשתי המשפחות של מקבלי השוחד היה כוח אלקטורלי מצטבר של כ-70 אנשים, מספר העולה על פער הקולות בסיבוב הראשון בין המתמודדים, כך שייתכן שהשוחד השפיע על תוצאות הבחירות והביא לכך שיידרש סיבוב שני. מנגד, תיתכנה נסיבות אחרות שבהן תידרש הוכחה "פרטנית" יותר.