הקבוצה השנייה מתייחסת לשאלה מהו ליקוי "העלול להשפיע על תוצאות הבחירות" (התנאי השני). קבוצה זו כוללת טענות אלה של המערער: ראשית, לעניין דרגות ההסתברות השונות שהוצגו בהלכת רביץ, אימצה הפסיקה שבאה לאחריה את מבחן "האפשרות הממשית" כמבחן הראוי לבטלות בחירות. חרף זאת, טוען המערער, הפליג בית המשפט המחוזי למחוזות רחוקים ורופפים בבחנו, למשל, פוטנציאל להשפעה בעקבות התבוננות בשלטי חוצות. שנית, שגויה קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה "אין מקום להידרש לבחינה חשבונאית המבוססת על 'ספירת קולות' של כמות הקולות שעלולים היו להיות מושפעים מהליקוי" (פסקה 23 לפסק הדין). לטענת המערער, ספירת הקולות נדרשת גם נדרשת על מנת לקבוע – ולו בדרך של אומדן או הערכה – האם ישנה אפשרות ממשית שהליקויים הנטענים שינו את הצבעתם של 491 קולות (הפער בין המתמודדים). שלישית, ובהמשך לכך, נדרשת הוכחה של מלוא הפער ואין די בהוכחת מחציתו.רביעית, יש לבחון את פוטנציאל ההשפעה על "המעגל הראשון" בלבד, קרי מי שנחשף לליקוי במישרין. אין מקום להרחיב את הבחינה גם ל"מעגל השני", כגון מי ששוחח עם המושפע הישיר או נחשף לשלטי בחירות שנתלו כתמורה לטובות הנאה שונות שניתנו, לגרסת המשיב, שלא כדין. כך במיוחד, מדגיש המערער, משעה שאין טענה או קביעה לפיה אנשי המעגל הראשון שיחדו אנשים מהמעגל השני, איימו או השפיעו עליהם בדרך פסולה אחרת.
מטיעוני המערער המתייחסים לפרשות המרכזיות השונות עולה "טענת רוחב" חמישית, ועניינה אופן חישוב היקף ההשפעה של הליקויים השונים שנקבעו בפסק הדין. לטענה זו שני ראשים:האחד, כי בבחינת השפעתם של הליקויים על תוצאות הבחירות יש להביא בחשבון רק את מי שהוא בעל זכות בחירה בעיר בת-ים. השני מבקש להתבסס,
--- סוף עמוד 8 ---
בין היתר, על קביעת בית המשפט המחוזי בפרשת הקניון (פסקה 39 לפסק הדין, וכפי שיורחב בהמשך), ולפיו יש להביא בחשבון את אחוז ההצבעה בפועל (31.7%); וכן את התפלגות ההצבעה בין יריב לבכר, ממנה עולה כי כ-50% מהמצביעים ממילא היו נותנים את קולם לאחרון.
בקבוצה השלישית ניתן להכליל שלוש טענות דיוניות. האחת כונתה על ידי המערער "ליקוי המאורות הראייתי". נטען כי הנטל המוטל על המבקש לבטל בחירות – בייחוד בטענות לשוחד – הוא נטל כבד ביותר, המצוי בטווח שבין הכלל בדבר מאזן ההסתברויות הנהוג במשפט האזרחי לבין דרישת ההוכחה מעבר לספק סביר הנהוגה במשפט הפלילי, ואולי אף קרוב יותר לאחרון. והנה, מוסיף וטוען המערער, לא זו בלבד שהמשיב לא עמד בנטל זה, אלא שבית המשפט המחוזי נסמך על עדויות שמיעה בהכרעתו בפרשות המרכזיות ביותר, ואף העביר את נטל ההוכחה לכתפיו של המערער. כך, בין היתר, משנקבע כי שומה היה עליו להביא ראיות להזים ולסתור טענות של המשיב שלא הוכחו, ודאי לא בראיות קבילות. במסגרת זו נטען גם לטעויות גסות בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. הטענה הדיונית השנייה עניינה שיהוי. נטען כי חלק ניכר מהליקויים הנטענים היו ידועים למשיב בזמן אמת, שבועות וחודשים לפני הבחירות, וחלק גדול מהם אף פורסם בטלוויזיה עובר לעריכתן. חרף זאת, טוען המערער, המשיב השתהה ובחר שלא להעלות בזמן את טענותיו, בין בדרך של הגשת עתירת בחירות ליו"ר ועדת הבחירות ובין בדרך של ערעור בחירות בתוך 14 ימים ממועדן בהתאם לסעיף 72 לחוק. המערער מדגיש כי העובדה שהמשיב לא נהג כך מעידה כי גם הוא לא סבר, בזמן אמת, שמדובר בליקויי בחירות המצדיקים את ביטולן. לבסוף, הטענה הדיונית השלישית שהועלתה בהודעת הערעור היא כי ההליך הנכון הוא ערעור בזכות. הסיבה לכך היא כי המסלול שבו נקט המשיב בהליך קמא הוא המרצת פתיחה – אשר חלים עליו סדרי הדין הרלוונטיים להליך אזרחי. זאת בניגוד לערעור בחירות, הנדון כערעור מנהלי והמצריך רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי.