כך או כך, בכל אחת מן החלופות, תחילת הנאמנות במועד קבלת מניות סלקום בשרשור בידי המשיב (הנאמן), וסיומה במועד העברת המניות לידי המבקש, שהיא הפעולה שתביא לניתוק הזיקה בין הנאמן לבין הנכס.
אשר לטענה שנטענה בסיכומי המשיב כי לא מתקיימים בנספח א' סממנים של נאמנות, כגון: שליטת הנהנה בנכס, המתבטאת בחובת הנאמן לבצע את הוראות הנהנה ובזכות הנהנה להעביר את
--- סוף עמוד 26 ---
הנאמן מתפקידו; חובת הנאמן למסור דיווחים לנהנה לפי סעיף 7(ב) לחוק הנאמנות; וחובת הנאמן להחזיק את הנכס בנפרד מנכסיו, לפי סעיף 3(ג) לחוק הנאמנות. חובת הנאמן היא לפעול לביצוע הנאמנות ובהתאם לחוזה הנאמנות. זכות הנהנה להעביר את הנאמן מתפקידו אינה מעוגנת בהוראה כלשהי בחוק אלא היא קיימת כזכות חוזית (כרם, עמ' 202). לפי סעיף 11 לחוק הנאמנותהוראות הסעיפים 3(ג) ו- 7(ב) הן דיספוזיטיביות, ויחולו בכפוף לתנאי הנאמנות. בהסכם הנאמנות שלפנינו אין הוראות מיוחדות לגבי חובת הנאמן לדווח לנהנה ולגבי החובה להחזיק את המניות בנפרד.
ב(3) היחסים בין הנאמן לבין החברה
- האם נדרשה הסכמת החברה להסכם הנאמנות כתנאי לתקפותה?
לטענת המשיב, "נאמנות מלכתחילה", כלומר עם הקצאת המניות, הייתה נוצרת רק אילו נעשה הסכם משולש בין החברה (כמקנה זכויות), המשיב (כנאמן) והמבקש (כנהנה), לפיו סלקום הקצתה מלכתחילה מניות למבקש והצדדים הסכימו במפורש על כך שהמשיב יחזיק בהן בנאמנות. הטענה נסמכת על פסק הדין בעניין חברה לפיתוח קרית נורדאו בע"מ שנזכר לעיל, וכן על סעיף 9 לתקנון סלקום וטלמן ישראל (נ/35).
- דין הטענה להידחות.
ראשית, חוק הנאמנות אינו מכיר במעמדו של "מקנה נכס" ביחסי נאמנות חוזיים. הנאמנות נוצרת מכוח חוזה בין יוצר הנאמנות - הנהנה או אדם אחר - לבין הנאמן (כרם, עמ' 186).
שנית, איני רואה כיצד ניתן להסיק מפסק הדין הנ"ל את המסקנה שאליה הגיע המשיב, לפיה נדרשה הסכמה של טלמן ישראל או סלקום לנאמנות שבין הצדדים במקרה דנן. בפסק הדין נשללה הטענה, כי החברה לפיתוח היא נאמנתם של בעלי-מניותיה ביחס לזכות לפיתוח אזור קרית נורדאו, מאחר שהזכות הוקנתה באופן מפורש לחברה עצמה טרם היווסדה על-ידי קק"ל (בעלת הנכס), לפי הסכם שנחתם ביניהן, ואילו בעלי המניות המייסדים, אף שחתמו על ההסכם, לא היו צד לו. בהתאם לדין שחל באותו זמן, היה צורך בחתימת הסכם חדש על-מנת ליתן תוקף משפטי מחייב לעסקה, ובהסכם החדש שנחתם לאחר התאגדות החברה, חזרו הצדדים וקבעו כי החברה היא בעלת הזכות לפיתוח השטח. בנסיבות אלו, קבע הנשיא שמגר, לא ניתן לומר כי הזכות לפיתוח הוקנתה לחברה על-ידי בעלי המניות המייסדים, ואף לא ניתן לומר כי לקק"ל הייתה כוונה להקנות את הזכות האמורה לחברה על-מנת שתחזיק בה בנאמנות לטובת בעלי-מניותיה. באותו מקרה, אם-כן, לא נוצרה נאמנות לטובת בעלי המניות (הנהנים על-פי הנטען), שכן קק"ל (בעלת הנכס ויוצרת הנאמנות, לטענתם) לא הקנתה להם את הזכות לפיתוח, לא באופן ישיר, במסגרת ההסכם הראשון, ולא באופן עקיף,