ט. על בסיס האמור טוענים המבקשים כי להחלטה שתתקבל בבית משפט זה אם תינתן רשות ערעור, השלכות חשובות אשר בכוחן להשפיע לא רק על התוצאה במקרה הספציפי שלפנינו, אלא גם על מקרים דומים שיתעוררו בעתיד. ומכאן, החשיבות המצדיקה מתן רשות ערעור במקרה דנן גם אם יחיל בית המשפט את הלכת חניון חיפה על בקשת רשות הערעור שלפנינו.
- מעיון בפסיקה אליה מפנים המבקשים, וכן בפסקי דין אחרים שניתנו באותה סוגיה, מסקנתי היא כי דין טענה זו של המבקשים להידחות. ראשית, בהלכת ענבי עצמה, אין כל קביעה מטעם בית המשפט העליון כאילו שהמרכיב המכריע בהגדרת הסעד של רכישת מניות כסעד כספי תלוי בשאלה האם נדרשה תוספת מחיר במסגרת הערכת שוויון של מניות המיעוט. אמנם, בנסיבות פרשת ענבי הייתה דרישה כזו, ובית המשפט אף מתייחס לדרישה זו ומסתמך עליה. ברם, מעיון בדברי בית המשפט העליון עולה בבירור, כי הדרישה לתוספת מחיר איננה כשלעצמה תנאי הכרחי למסקנה כי הדרישה לרכישת מניות הינה תביעה כספית; ועצם הציטוט שמביאים המבקשים בתמיכה לטיעונם מוכיח את טעותם בנקודה זו. אני מפנה לדברי כב' השופט רובינשטיין אלו שבפסק דין ענבי:
"המדובר בעליל בתביעה שעניינה כספים: השבת כסף שנתקבל בגין עסקאות בלתי חוקיות אינה זהה לצו ההצהרתי... בתיק דנא, ביקשו המשיבים לאחד יחד את ההצהרה עם התביעה הכספית. הוא הדין, אף ביתר שאת, לדעתי, לסעיף 68(ד) לכתב התביעה המתוקן, שלפיו נקבע לא רק צו הצהרתי, אלא גם 'תוספת מחיר שיקבע בית המשפט ואשר ישקף את הנזקים שנגרמו לחברה ו/או למי מהתובעים...'". (ההדגשה שלי – ב.ג.)
עינינו הרואות, כי ההסתמכות על הדרישה לתוספת מחיר הינה בגדר של "יתר שאת", כך שגם בלעדיה ניתן היה להגיע למסקנה כי מדובר בתביעה כספית. נקודה זו מחדד בית המשפט המחוזי באופן הברור ביותר בבש"א 23017/07 אביטל נ' לוי [פורסם בנבו] (15.6.08), (כב' הרשם איתן הורנשטיין (כתוארו דאז)), שם מבהיר בית המשפט את הנקודה האמורה כדלהלן:
--- סוף עמוד 20 ---
"עיון בכתב התביעה, מלמד כי אין עסקינן בתביעה בה נתבע סעד כספי אופרטיבי, לפיו יש לשום את האגרה כעמדת המבקשים ודוק. בסעיף 68 לכתב התביעה, לא מצינו סעדים אופרטיבים דוגמת אלה שנתבעו בהלכת ענבי, שכן שם, ובהבדל מהמקרה לפני, התבקש בית המשפט בעליל לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים את שווי המניות לפי פרמטרים שנתבעו במפורש, לא כל שכן, להוסיף סכומים לשווי המניות בגין נזקי הנתבעים.