לעומת זאת, במקרה דנא, אין כל סעד בדבר אופן הסכום המגיע למשיב בגין מניותיו, אלא מבוקש סעד הצהרתי גרידא בעניין, אשר אם יתקבל יחייב תביעה של בירור השווי האמור. יפים בהקשר זההדברים שנקבעו ברע"א 1910/04 אילונית פרויקטים תיירותייםבע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, [פורסם בנבו] מפי כב' השופטגרוניס:
'אין עסקינן במצב שבו מוגשת תובענה לסעד הצהרתי אשר מטרתה המרכזית היא לשמש כשלב ראשון של מערכה, כאשר בהמשך צפוי שתוגש תובענה נוספת, הפעם לסעד אופרטיבי. אילו זה היה המצב, בהחלט ייתכן שהייתה הצדקה לומר לחברה כי היא אינה יכולה לתבוע סעד הצהרתי אלא עליה לעתור לסעד כספי'.
שעה שהמשיב לא עותר לחייב את המשיבים לרכוש את מניותיו בסכום כספי מוגדר, לא מציין את אופן הרכישה, מנגנון הרכישה, תוספות לכך, פרמטרים וכדומה, יש לראות את הסעד המבוקש, כסעד הצהרתי גרידא ואין לראות את התביעה כניתנת לביטוי כספי. דעתי זו אף מתיישבת עם עמדת כב' השופט גרוניס בהלכת ענבי שקבע במפורש כי לאור ניסוח הסעדים בכתב התביעה, יש לקבל את הערעור". (ההדגשות שלי – ב.ג.)
מן הדברים האמורים עולה בבירור כי ההחלטה האם להגדיר את הסעד של רכישת מניות המיעוט כתביעה כספית אינה תלויה דווקא בדרישה לתוספת מחיר במסגרת הערכת שווים של המניות, והשיקול המכריע הינו אחר לגמרי. הדרישה לרכישת מניות תחשב לסעד כספי כל אימת שבמסגרת אותה דרישה מבקש התובע לקבוע במפורש את הפרמטרים אשר על בסיסם ייחשב הערך של המניות שיעמדו למכירה. לכן נקבע בפרשת אביטל האמורה כי בפסק דיןענבי קבע בית המשפט את אופייה הכספי של התביעה על בסיס הבקשה "לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים את שווי המניות לפי פרמטרים שנתבעו במפורש, לא כל שכן, להוסיף סכומים לשווי המניות בגין נזקי הנתבעים". ודוק: המרכיב המכריע אינו הדרישה לתוספת מחיר בגין נזקים, ודרישה זו מוזכרת בבחינת "לא כל שכן"; הגורם המכריע הינו עצם העובדה שהתובע מבקש לקבוע במפורש את הפרמטרים אשר על פיהם יקבע ערך המניות. לכן גם בהמשך דבריו, קובע בית המשפט כדלקמן:
"שעה שהמשיב לא עותר לחייב את המשיבים לרכוש את מניותיו בסכום כספי מוגדר, לא מציין את אופן הרכישה, מנגנון הרכישה, תוספות לכך, פרמטרים וכדומה, יש לראות את הסעד המבוקש, כסעד הצהרתי גרידא ואין לראות את התביעה כניתנת לביטוי כספי".
--- סוף עמוד 21 ---
ויוער, כי ההיגיון שבקביעה האמורה הינו פשוט למדי: אם דורש התובע רכישת מניות, במסגרת הסעדים האפשריים לפי סעיף 191 לחוק החברות, ללא שיוסיף לדרישה בקשה לקביעת הדרכים האופרטיביות לביצוע הרכישה, או אז משאיר לשיקול דעתו של בית המשפט את כל פרטי הביצוע של אותו סעד, במידה ובית המשפט ייעתר לבקשה. בנסיבות אלו, הרי שדרישת התובע איננה חורגת ממסגרת הסעדים של סעיף 191 ועל כן אין לחשבו כסעד כספי. מאידך גיסא, אם התובע אינו מסתפק בהעלאת האפשרות של מכירת מניותיו כתרופה מתאימה לקיפוח הנטען על ידו, אלא ממשיך ומפרט סעדים אופרטיביים לביצוע הרכישה האמורה, לרבות לא רק דרישה לתוספת מחיר, אלא אף קביעת מנגנון הרכישה, והפרמטרים לכך, לרבות מינוי מומחה/מעריך לצורך קביעת ערכן של המניות, הרי שכל אלה יהפכו את הסעד המבוקש מסעד לתיקון קיפוח לסעד כספי, על כל המשתמע מכך.
- על בסיס כל האמור, צדק כב' הרשם שילה עת קבע בס' 27 להחלטתו, כי עצם הבקשה למינויו של מומחה במקרה דנן, "מסמנת את ההליך כהליך שביסודו עתירה לסעד כספי".
ראו, בהתאם: ת"א (מרכז) 10323-06-09 אלאנדאל פיתוח עסקים (2004) בע"מ נ' חכמי[פורסם בנבו] (18.4.10); ה"פ 30665-07-11 נמרוד כהן נ' שמולביץ [פורסם בנבו] (17.7.12);בש"א (ת"א) 1244/07 צ'ק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ נ' עדי רופין [פורסם בנבו] (25.3.08); ת"א (נצ') אולטרה שייפ מדיקל בע"מ נ' ברוט [פורסם בנבו] (7.11.10).
- הנה כי כן, מצאנו כי הלכת ענבי זכתה לפרשנות מפורשת ומפורטת, המבהירה היטב גם את ההלכה הרלוונטית במקרה דנן, לפיה, הדרישה להוראה יישומית/אופרטיבית היא אשר תביא לסיווגו של הסעד המבוקש כסעד כספי, המחייב תשלום אגרה בהתאם. אי לכך, שאלת הפרשנות של פס"ד ענבי אינה כזו המצדיקה דיון בגלגול שלישי.
קשיים בקביעת ערכה של התביעה עקב הקיפוח הנטען
- המבקשים מוסיפים וטוענים כי הקשיים בקביעת ערכה של החברה, בהיותה חברה פרטית, ובמיוחד עת נטען כי עצם הקיפוח הוא אשר יצר את המצב בו אין למבקשים כל מידע אמין עליו ניתן לבסס את הערכת שווייה של החברה, מחייבים את המסקנה שבנסיבות כגון דא לא התכוון מחוקק המשנה להטיל על התובעים נטל אשר בלתי ניתן ליישום; ומן הראוי, אפוא, שבית המשפט יאמר את דברו גם בסוגיה זו.
ובכן, גם טענה זו דינה להידחות, ואין לי אלא להפנות לקביעותיהם של כב' הרשם ושל בית משפט קמא בסוגיה זו, אשר מקובלות גם עלי.