חברי מצביע על מספר נקודות בלשון ההסכם, שהצטברותן יחד מובילות אותו למסקנה כי עסקינן ב'ראשיתו של הסכם מכר', 'זכרון דברים' כלשונו; בהמשך, למען הזהירות, חברי נכון להניח כי סעיפי ההסכם סותרים אלה את אלה ו"תכליות שונות משמשות בו בערבוביה, עד כי כפות המאזניים הן מעוינות". אולם לשיטתו, נסיבות חיצוניות לחוזה מובילות אותו למסקנה כי אין מדובר בהסכם מכר.
- לטעמי, הקביעה כי בהסכם אופציה עסקינן, נובעת בראש ובראשונה מפשוטו של מקרא. כך הוכתר החוזה, כך נוסחו תניותיו, ודומה כי אף חברי אינו שולל את האפשרות כי כך הבינוהו הצדדים, שלא בהכרח ביקשו "להתל ברשויות המס", כלשונו. איננו עוסקים אפוא בטקסט מעורפל שהקורא מתקשה להבינו, ואף אם נסכים כי אופן ניסוחו אינו מן המוצלחים, איני סבור כי הוא מציב בפני הפרשן קשיים כה משמעותיים בבואו לפרשו. משאלו הם פני הדברים, אזי הנטל המוטל על מי שמבקש לפרש את החוזה באופן אחר – אינו נטל קל, ועל מנת לעמוד בו, אין להסתפק באפשרויות פרשניות "שלא ניתן לשלול אותן", כפי שציין חברי במספר מקומות בחוות דעתו.
- לא אאריך לגבי כל האינדיקציות שפורטו בחוות דעתו של חברי, באשר רוב הדברים זכו להתייחסות בחוות דעתי לעיל, ואסתפק בהידרשות לחלק מדבריו.
חברי עמד על כך שלפי סעיף 3 להסכם, המערערות נטלו על עצמן "סיכון לא מבוטל", באשר עם התקיימותו של התנאי המתלה, נותר בידיהן פרק זמן קצר (הנע בין ימים ספורים לשלושה חודשים) להחליט אם ברצונן לממש את האופציה אם לאו. תניה זו, קבע חברי, נעדרת היגיון כלכלי, והיא מחזקת את הגישה הפרשנית לפיה המערערות גמרו אומר והתחייבו בפני בעלי המקרקעין לממש את האופציה.
על כך אשיב בשתיים. ראשית, יש להבחין בין ההנחה כי המערערות "גמרו אומר" לממש את האופציה ככל שיתקיים התנאי המתלה, לבין ההנחה כי הם "התחייבו" לכך בפני בעלי הקרקע. אכן, צודק חברי כי המערערות נטלו על עצמן סיכון, אולם מדובר בסיכון מגודר ומצומצם עד מאד: ככל שפרק הזמן שהיה עומד לרשות המערערות למן התקיימות התנאי המתלה ועד תום תקופת התנאי, לא היה מאפשר להן לממש את האופציה (כגון משום שלא היה סיפק בידן לגייס את הסכום הנדרש) – פתוחה היתה בפניהן הדרך לבחור שלא לממש את האופציה. או-אז, המחיר היחיד שהיה עליהם לשאת בו היה ויתור על דמי האופציה ששילמו. איני רואה אפוא כיצד ניתן להסיק מהדברים כי המערערות התחייבו בפני בעלי הקרקע לממש את האופציה.