שנית, איני סבור כי מדובר בתניה שהיא נעדרת היגיון כלכלי. אמנם, מבחינת המערערות, מדובר בתניה העלולה להקשות עליהן, וברי כי הן היו מעדיפות שיעמוד לרשותן פרק זמן ארוך ככל האפשר לפני שתיאלצנה להכריע אם לממש את האופציה אם לאו. מנגד, לדידם של בעלי המקרקעין, מדובר בתניה בעלת היגיון כלכלי פשוט. נזכיר, כי עם התקיימותו של התנאי המתלה ופינוי והדיירים המוגנים, המקרקעין שבבעלותם השביחו. במצב זה, אין זה בטובתם של בעלי המקרקעין להעניק למערערות פרק זמן ממושך כדי לשקול אם ברצונן לממש את האופציה. ככל שפרק הזמן קצר יותר, כך גדל הסיכוי שהמערערות תבחרנה שלא לממש את האופציה, ואז יוכלו בעלי המקרקעין להתקשר בהסכם חדש עם כל המרבה במחיר. מכאן, שמדובר בתניה בעלת היגיון כלכלי, למצער עבור בעלי המקרקעין.
- חברי הטעים כי נסיבות המקרה "מתמיהות" משום שאין זה מובן "מדוע נאותו בעלי המקרקעין להעניק את האופציה מבלי שקיבלו תמורה ממשית עבורה". דעתי שונה. כפי שציינתי, בעלי המקרקעין העניקו אופציה, וקיבלו תמורתה סיכוי של ממש להשבחת הנכס באמצעות שימוש בדמי האופציה לצורך פינוי הדיירים. המציאות מוכיחה כי סיכוי זה אכן התממש, ונמצאו בעלי המקרקעין נהנים מפירות האופציה שהעניקו למערערות. בכך הוגשם ההיגיון הכלכלי שעמד בבסיס הסכם האופציה.
- לבסוף, התוצאה אליה הגיע חברי, לפיה מחד גיסא – יש לראות את הסכם האופציה שנכרת בין המערערות לבעלי הקרקע כהסכם מכר בגינו הן חייבות במס (ולכן דין ערעורן להידחות), ומאידך גיסא – יש לראות את ההסכם עם גדעון כהסכם שבוטל ועל כן אין לחייבו בגינו בתשלום מס (ולכן דין ערעורו להתקבל), היא תוצאה הגיונית. דא עקא, שטענה ברוח זו בנוגע להסכם שכרת גדעון עם המערערות לא הועלתה על ידי איש, אף לא על ידי גדעון עצמו, שעמד על כך שההסכם שכרת עם המערערות היה הסכם אופציה (ולא נעלם מעיניי כי המערערות וגדעון יוצגו על ידי אותם באי כוח). בנסיבות אלה, דומני כי דרך המלך לקבלת ערעורו של גדעון עוברת בקבלת גרסתו כי ההסכם שכרת עם המערערות היה הסכם אופציה, והדברים מתיישבים עם המסקנה כי ההסכם בין המערערות לבעלי הקרקע היה הסכם אופציה אף הוא.
- לסיום, משהונחה לפניי חוות דעתו של חברי, המשנה לנשיאה השופט רובינשטיין, אוסיף מילים ספורות לחידוד הדברים והבהרתם. חזרתי ועיינתי בלשון ההסכם, ולא שוכנעתי בקיומו של פער בין תכליתו המוצהרת לתכליתו האמיתית. לטעמי, עיון בהוראות ההסכם מלמד בבירור כי הצדדים ביקשו "לתפור" אותו למידותיו של סעיף 49י לחוק, כפי שמשתקף מתנאי האופציה, מחירהּ, תקופתהּ וכו'. בנסיבות אלה, איני סבור כי יש מקום להעלאת "מפלס החשדנות המיסויית" כלפי המערערות, כלשון חברי, מה עוד שגם ועדת הערר מצאה לציין כי הצדדים עצמם תפשו את ההסכם כהסכם אופציה.