ש ו פ ט
השופט נ' סולברג:
- פעם ופעמיים קראתי את חוות דעתו המקיפה של חברי, השופט י' עמית, שקלתי את נימוקיה, אך דעתי שונה. שלל רב מוצא חברי בהוראות תת-סעיף 6.2 להסכם; לשונו ותוכנו משמשים לו כלי פרשני מחזיק ברכה, ואמת-מידה לבחינת התכלית הכוללת, עד למסקנתו הסופית של חברי, כי הסכם אופציה הוא ההסכם שלפנינו. קביעתו המרכזית, סביבה משתרגים יתר דבריו, היא כי לבד מן ההוראה המשתמעת מלשון ה'הואיל החמישי' אין כל אינדיקציה ממשית, ברורה, לקיומה של התחייבות מצד המערערות לבוא בהסכם מכר כולל עם קיום הוראות התנאי המתלה. מנגד, כאמור, מעניק חברי משקל של ממש לפרשנות המשתמעת מהוראות תת-סעיף 6.2 להסכם, המורה, בצירוף עם הוראות תת-סעיף 7.2, כי בהתקיים התנאי המתלה, אין המערערות חייבות בתשלום פיצוי ממשי לנותנות האופציה, לבד מתמורתה. חברי מוסיף להטעים את דרך פרשנותו; לשיטתו, הוראות תת-סעיף 6.2 עולות יפה עם כותרת ההסכם, חלקיו השונים, ועם הגיונה הכלכלי של העסקה. במהלכו זה, עוקר חברי את מסד הפרשנות של ועדת הערר, וממילא נופל בעקבותיו המבנה הפרשני כולו.
- שיטת חברי איננה משוללת טעם, לבטח אינה אבסורדית; היא בהחלט אפשרית; ניכר כי מלאכתו הרה-קונסטרוקטיבית עלתה יפה, בהציבוֹ נראטיב פרשנות אלטרנטיבי, בעקבות טיעוניו הרציניים של ב"כ המערערות. לא זו אף זו, דומה כי כמה מטענות חברי המשמשות אבן פינה בהתחקותו אחר תכלית היסוד שבהסכם שלפנינו, לא קיבלו את המשקל הראוי להן במסגרת פסק הדין של ועדת הערר. ברם, גבי דידי, אף כי נכון אני להודות במקצת דברי חברי, לא מצאתי כי יש בדרך הפרשנות שבה פסע כדי לסלק כמה אבני-נגף מן ההסכם. בניגוד לעמדת חברי, סבורני כי לשון ההסכם שלפנינו אינה בהירה דיה, עד כי אין בה כדי ללמד על מסקנה חד-משמעית, ברורה, באשר לתכליתו; בהינתן עמדתי זו, וכפי שאוסיף לבאר להלן, מורים כללי פרשנות החוזה, כי לפנינו ראשיתו של הסכם מכר – 'זכרון דברים' – ועל כן דין טענות המערערות 1-2 להידחות.
- תחילה אל המוסכם. כדברי חברי, אף אני סבור כי הוראות תת-סעיף 6.2 עניינן בסיטואציה שבה עלה בידי נותני האופציה לקיים את הוראות התנאי המתלה, אולם המערערות הן שחזרו בהן, ואינן מעוניינות עוד לממש את האופציה. דומה כי המעיין בהסכם בדקדקנות יסכים למסקנתו של חברי גם בכל הנוגע לפרשנות תת-סעיף 7.2; חישוב קצר יגלה כי תמורת האופציה, אותם 5% משווי התמורה על-פי הסכם הרכישה, אשר ממילא עשויים להישאר ברשותם של נותני האופציה (וליתר דיוק – הנותר מסכום זה לאחר ניסיונותיהם למלא אחר הוראות התנאי המתלה), הריהם בקירוב סכום הפיצויים שיוטל על המערערות אם לא תממשנה את הסכם האופציה. אכן, חרף הלשון המסורבלת שבה נוסחו תתי-סעיפים אלה, הרי שאין בהם, לכאורה, כדי לחייב את המערערות בשיעור פיצויים משמעותי אם תבחרנה שלא לממש את האופציה.
- פרשנות זו מטיבה עם גרסתן של המערערות; בהעדרה של סנקציה אפקטיבית, קשה לצקת משמעות של ממש ל'התחייבות' שנטלו על עצמן המערערות, כטענת המשיב. ברם, בכך לא סגי; בשונה מחברי, דעתי היא כי אין לראות במשמעות המשתמעת מהוראות תת-סעיף 6.2 משום אבן ראשה, הנועלת את קשת הפרשנות, ומבססת את תכליתו של ההסכם כהסכם אופציה. לצד הוראתו המשתמעת של המבוא להסכם – ה'הואיל החמישי' – קיימות אינדיקציות נוספות, עליהן אעמוד להלן, המורות כי אין להרחיב את גבולה של התכלית המשתמעת מסעיף 6.2, כזו החולשת על ההסכם כולו.
- טול למשל את הגדרת 'תקופת האופציה'. בנוהג שבעולם, מעניק נותן האופציה לזולתו מרווח זמן, שהות מספקת, במסגרתה יוכל לשקול כיאות את אפשרות מימוש האופציה, לברר את הטעוּן בירור, ולתכנן את צעדיו בהתאם (הוראות שכאלה קבועות בהסכמים שצרפו הצדדים כתימוכין לטענותיהם. ראו בסעיף 4 למוצג 13 לכתב הערעור; וכן בהסכמי האופציה שהמערערת 1 צד להם, אותם צרף המשיב בסיכומיו לפני ועדת הערר). לא כך הוא המקרה שלפנינו. קריאה מדוקדקת בהסכם מעלה כי למקבלות האופציה, המערערות, לא ניתנה שהות של ממש לשקול את מימוש האופציה מיד עם ביצוע האמור בתנאי המתלה.