- ודוק: לא נעלם מעיניי כי סעיף 6.2 לא מתייחס במפורש לשאלה אם הוא חל במצב בו התנאי המתלה התקיים אם לאו. ואולם, חֶסֶר זה הוא חֶסֶר מדומה, שהרי מקום בו התנאי המתלה לא התקיים, האחריות הבלעדית נופלת על כתפיהם של בעלי הקרקע- נותני האופציה, שעליהם הוטלה החובה לדאוג לפינויים של הדיירים המוגנים (ולכך נועד סעיף 6.3 להסכם). ברי אפוא כי סעיף 6.2 להסכם חל בנסיבות בהן התנאי המתלה התקיים (דהיינו בעלי הקרקע הצליחו להביא לפינויים של הדיירים המוגנים). או-אז, אם המערערות-בעלות האופציה תחזורנה בהן ולא תהיינה מעוניינות לממשהּ, יהא עליהן "לפצות" את בעלי הקרקע-נותני האופציה בשיעור של דמי האופציה שכבר שולמו. כשלעצמי, איני רואה דרך סבירה אחרת בה ניתן לפרש סעיף זה, ואציין כי אף בא כוח המשיב בדיון שבפנינו לא סיפק הסבר לכך, זולת טענתו הכללית כי יש לפרש את הסעיף לאור ה"הואיל" החמישי.
- זאת ועוד. סעיף 6 הוא הסעיף בהסכם העוסק במצבים בהם האופציה לא מומשה או התבטלה. בתור שכזה, סעיף זה מהווה אכסניה טבעית להימצאותה של תניה העוסקת בסיטואציה שבה בעל האופציה בוחר שלא לממשה. במילים אחרות, אילו נדרש הפרשן לשער היכן תימצא הוראה העוסקת במצב של אי-מימוש האופציה חרף התקיימותו של התנאי המתלה, מסתמא היה פונה אל תניות החוזה העוסקות באופן נקודתי במצבים של אי-מימוש האופציה או התבטלותה. ההנחה כי התייחסות הצדדים לסיטואציה המדוברת מצויה בסעיף 6 להסכם ולא בין ה"הואילים" המופיעים במבוא להסכם, נובעת אפוא גם מ"מיקומה הגיאומטרי" של ההוראה בין יתר הוראות ההסכם (על חשיבותה הפרשנית של "מיקומה, ארגונה וסידורה של ההוראה החוזית בתוך המכלול... כחלק מהערכת אומד דעת הצדדים מתוך לשון החוזה ותוכנו", ראו בעניין זיו בפס' 34). במקרה דנן הדברים יפים אף ביתר שאת, שהרי ההוראה הרלוונטית במבוא להסכם (ה"הואיל" החמישי) מפנה במפורש אל יתר הוראות ההסכם, ועמדנו על הדברים לעיל. קיצורו של דבר, שאף אם ניתן לטעון כי לשונו של סעיף 6.2 אינה נושאת משמעות מפורשת לגבי סיטואציה של אי-מימוש האופציה על ידי המערערות בהתקיים התנאי המתלה, עדיין נושאת היא משמעות משתמעת, שמשקלה רב לעומת המשמעות המשתמעת שניתן לייחס לאופן ניסוחו של ה"הואיל" החמישי.
- לא זו בלבד שמסקנה זו עולה מפרשנותו הלשונית של ההסכם, אלא שהיא אף מתיישבת עם ההיגיון העסקי הניצב בבסיסו. אין חולק שהמקרקעין המדוברים היו בבחינת "אליה וקוץ בה", שכן מימוש הפוטנציאל הכלכלי הגלום בהם היה תלוי בכך שהדיירים המוגנים יפונו. פינוי הדיירים היה אפוא אינטרס עליון של שני הצדדים, המערערות מן הצד האחד ובעלי המקרקעין מן הצד השני. והנה, מתוקף הסכם האופציה, בעלי הקרקע לא נטלו כל סיכון, ואילו המערערות נטלו סיכון מוגבל בדמות תשלום דמי אופציה בסך 405,000 ₪; אם בעלי הקרקע לא היו מצליחים לפנות את הדיירים המוגנים, המערערות היו מקבלות את דמי האופציה בחזרה והיחסים בין הצדדים היו מן הסתם באים לסיומם, מבלי שלאיש היה נגרם חסרון כיס; מנגד, ככל שהדיירים המוגנים היו מתפנים, אזי בעלי הקרקע היו מרוויחים נכס שהשביח בעקבות פינוי הדיירים המוגנים, ואילו המערערות היו זוכות באופציה לרכוש מקרקעין שניתן לממש את הפוטנציאל הכלכלי הגלום בהם.