Applying the normal jurisprudential tools – the words of the Act, legislative history, and precedent – to the facts of this case is like trying to repair a television set with a mallet.
- הסוגיה שהוטל עלינו להתפלש בה מצויה בחלל שנפער בין חוק-של-אתמול לבין עולם-של היום. הנה הוא חוק שנשתל בתחילתה של המאה העשרים – בשנת 1911 – ושורשיו במאה שקדמה לה, והנה היא המציאות של היום, שבה הפך עולמה של האנושות לכפר תקשורת גלובלי. והרי לא יימצא מי שיכפור באמירה כי מי שחוקקו את חוק הקופירייט אף לא חלמו על מציאות של היום. השאלה אינה אלא אם הכללים שקבע החוק בשנת 1911 כוחם עמהם להורותנו פתרון לחילוקי הדעות שבפנינו. האם ניתן – וראוי – למתוח את מילות החוק עד כי תופעת הכבלים תבוא בהן? או שמא נאמר: השינויים שנתחוללו בעולם הטכנולוגיה מאז היות חוק הקופירייט הם כה גדולים ומהותיים עד כי ניסיון לדוחסם אל תוכם של כללי-החוק יביא לפקיעתן של המילים, לקריסתו של ההסדר? אלו שאלות נדרשים אנו להתמודד עמהן, ומשנתמודד – גם נוכל להן.
--- סוף עמוד 28 ---
- דבר אחרון: גנבים היו בינותינו מאז-ומקדם, והצורך בדיבר "לא תגנוב" יעיד על כך. המפרים קניין רוחני אין מכנים אותם גנבים, ואולם גזלנים הם העושים עושר על חשבון הזולת. חוק הקופירייט משנת 1911 נועד להגן על יוצרים ודומיהם מפני גזלנֵי קניין רוחני, וצורך זה לא פחת גם בימינו; נהפוך הוא, במובן זה הבסיסי לא נתקשה לומר כי חוק הקופירייט כוחו במותניו גם כהיום הזה. אלא שענייננו אין הוא ב"הנורמה הבסיסית" של חוק הקופירייט. על זו לא יחלוק איש, והגזלן יחוב במעשיו. השאלה הנשאלת היא מיהם שנראה בהם גזלנים על-פי חוק הקופירייט, ובלשון אחר: האם על-פי המסגרות והדפוסים המשפטיים שיצר חוק הקופירייט, מעשי חברות הכבלים להפרת קופירייט ולגזילת קניין רוחני ייחשבו? שאלה זו – שאלה המייסדת עצמה ספק על פרשנות משפטית ספק על מדיניות משפטית – היא הניצבת לפנינו לפותרה. ובהמשך דברינו אמנם נדון ונפרש.
חוק הקופירייט – ההפרו חברות הכבלים זכות יוצרים של המשיבה? – שיקולי עיקרון
- כפי שראינו לעיל, זכות היוצרים לשדר בישראל את משחקי וימבלדון הייתה קנויה למשיבה. השאלה שלענייננו אינה אלא אם ב"העברת" שידוריהם של ערוצים זרים למנוייהן בישראל – שידורים שנכללו בהם משחקי וימבלדון – נתחייבו חברות הכבלים בהפרת זכותה זו של המשיבה. ענייננו עתה הוא בפירושו של החוק האנגלי – ה-Copyright Act, 1911 (להלן נכנה אותו חוק הקופירייט) – ומתוך שחוק זה לא הוּרַק אל הלשון העברית, נוסחו המחייב הוא הנוסח בלשון האנגלית (סעיף 24 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981). השאלה הנשאלת היא אפוא אם על-פי הוראות חוק הקופירייט הפרו חברות הכבלים את זכות היוצרים של המשיבה.
- חוק הקופירייט מונה בגופו מעשים אלה ואחרים שהזכות הייחודית לעשותם קנויה לבעלים של זכות היוצרים, וכהוראת סעיף 2(1) שבו, רואים פלוני כמי שהפר זכות יוצרים מקום שבלא רשות מבעליה של זכות היוצרים עושה הוא מעשה שהזכות הייחודית לעשותו על-פי חוק הקופירייט קנויה לבעל זכות היוצרים. עיון במניין אותן זכויות ילמדנו לדעת כי המחוקק האנגלי, כמנהגו, הלך בדרך הפרגמטית והקזואיסטית במנותו בפרוטרוט זכויות אלו ואחרות הקנויות לבעל זכות יוצרים. לענייננו עתה אין צורך כי נמנה אותן זכויות או נקרא אותן בשמן. ראו: ד"ר ש' פרזנטי דיני זכויות יוצרים (כרך ב) [26], חלק שלישי (זכויות היוצר), בעמ' 723 ואילך; ט' גרינמן זכויות יוצרים [27], פרק 8 (זכויות היוצר), בעמ' 167 ואילך.
--- סוף עמוד 29 ---
- אין צורך בדמיון מפליג כדי להבין כי אין בו בחוק הקופירייט הסדר – לא הסדר ישיר ולא הסדר עקיף – לנושא העברת שידוריהם של ערוצים זרים בכבלים. מטעם זה הסתמכה המשיבה על מושגי מסגרת שנטבעו בחוק במקורו, ולטענתה יש בהם באותם מושגים כדי לזכותה בתביעתה. מבין כל אותן זכויות לבלעדיות, הקנויות לבעל זכות היוצרים, צריכות לענייננו שתי זכויות עיקריות: זכות הביצוע הפומבי (public performance), הקנויה לבעל זכות היוצרים – זכות שלה, בעיקר, נדרשו בעלי-הדין בטיעוניהם – וזכות ההפצה לצורכי מסחר, שאותה הזכיר חברי השופט מצא בדבריו (ראו פיסקה 7, לעיל). הבה נעמוד בקצרה על שתי הזכויות האמורות.
- המונח performance הוגדר בסעיף 35(1) לחוק הקופירייט, ולפיו:
| 35. (1) in this Act, unless the context otherwise requires, – |