רק כאשר לא ניתן בשום אופן לברר מהי הכוונה האמיתית העומדת בבסיס החוזה, רשאי בית המשפט לפנות, תוך נקיטת משנה זהירות, לתכלית האובייקטיבית של החוזה.
כך נקבע למשל על-ידי כב' השופט ריבלין בפרשת ארגון מגדלי הירקות (פס' 12):
"אבקש להדגיש: ענייננו בפרשנות סובייקטיבית. במסגרת זו, על בית המשפט לעשות כל שביכולתו על מנת להתחקות אחר כוונתם המשותפת של הצדדים ולקבוע מה הייתה תכלית ההתקשרות ביניהם מבחינתם-הם, קרי, מה היה רצונם המשותף. כאשר הצדדים מגיעים לאולם בית המשפט לאחר שכבר נפלה ביניהם מחלוקת, טוען כל אחד מהם, מטבע הדברים, שתכליתו המשותפת של החוזה הייתה שונה. בסופו של המשפט, על השופט להכריע בין הצדדים ולקבוע מה הייתה כוונתם המשותפת במועד כריתת החוזה ביניהם. במקרים בהם לא ניתן, בשום אופן, לברר את התכלית הסובייקטיבית, לא נותר לבית המשפט מנוס מלפנות לתכלית האובייקטיבית של החוזה".
יש להדגיש כי תקנון החברה הוא חוזה בין בעלי המניות לבין עצמם ובין כל אחד מהם לבין החברה (סעיף 17(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"); ע"א 524/88 "פרי העמק" – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב – מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות, פ"ד מה(4) 529, 546 (1991).
ממעמדו של התקנון כחוזה נובע כי פרשנותו תיעשה בדומה לפרשנות חוזה.
--- סוף עמוד 12 ---
ב. מנגנון זכות הסירוב הראשונה ומכירת המניות ל-JP
סעיף 293 לחוק החברות קובע חזקה בדבר עבירות המניות, לפיה: "חזקה על כל נייר ערך שהוא ניתן להעברה, בהתאם להוראות חוק זה".
סעיף 294 לחוק מאפשר לקבוע בתקנון מגבלות על זכות העבירות. היינו; הוראת החוק בדבר עבירותם של ניירות ערך היא דיספוזיטיבית וכפופה להתנאה של הצדדים. הגבלת העבירות נתפסת כחלק ממהותה של חברה פרטית בה יש חשיבות לזהות מחזיקי המניות.
זכות סירוב היא דרך לסייג בתקנונה של חברה או בהסכם בעלי מניות, את זכותו של בעל מניות להעביר את מניותיו.
משמעות זכות הסירוב היא שבעל מניות החפץ למכור את מניותיו בחברה (המציע), מחויב להציען תחילה לבעלי המניות האחרים בחברה (הניצעים) - באותו מחיר שהצליח לקבל בשוק החופשי ואשר בו הסכים למכור בתום לב את מניותיו לצד שלישי, בכפוף לזכות הסירוב.
זכות הסירוב משמעה אם כן זכות לקבל הזדמנות מלאה לגבור על צד שלישי במתן הצעה זהה להצעתו (ע"א (ת"א) 3403/00 NAUI ISRAEL נ' רוט שי (פורסם בנבו, 25.9.2003)).