שלישית, קיימים הבדלים מהותיים בין התחנות שעל בסיס הנתונים המתייחסים אליהן חישב המומחה את חלופות הנזק, דבר המעמיד בספק את נכונות חוות דעתו.
- סונול טוענת כי יש לדחות את השגותיו של בסט ביחס לממצאי חוות דעתו של המומחה מטעמה, פרופ' וייס. עיקר נימוקיה לכך הם אלה:
81.1. באשר לטענת בסט לפיה דרך החישוב בה נקט המומחה פרופ' וייס אינה נכונה מאחר שנובע ממנה כי ככל שחולף הזמן סכום השקעותיה של סונול הולך וגדל – טוענת סונול כי מדובר בעקרונות יסוד בתורת המימון הכלכלי, וכי כאשר ״מקדמים״ סכום בזמן, יש להתאים את ערכו.
81.2. סונול טוענת כי רווחיה מהתחנה אינם רלוונטיים לחישוב נזקו של בסט.
81.3. באשר לטענת בסט לפיה יש להפחית מגביית היתר הנטענת כלפי סונול רק את ההשקעות שבוצעו בתקופת התביעה, מבהירה סונול כי חוות דעת המומחה מטעמה מתחשבת בשווי ההטבה היחסי שנבע לתובעים בגין ההשקעה שביצעה בתחנה בתקופת התביעה בלבד, ולא ״בתקופה אחרת״.
81.4. באשר לטענה לגבי חיובים בריבית בשיעורים שונים בגין השקעות סונול בתחנה ובגין גביית היתר - טוענת סונול כי בהתאם לתורת המימון השקעתה בתחנה הייתה כרוכה בסיכון, ולפיכך יש לחשבה על פי ריבית המגלמת סיכון זה, בעוד שגביית היתר הנטענת הינה תשלום ודאי שאינו כרוך בסיכון, ולכן יש לחשבו על-פי ריבית בשיעור נמוך יותר כמו למשל שיעור של ריבית משפטית.
81.5. באשר לטענה כי סונול אינה רשאית מבחינה דיונית לטעון כי יש להתחשב בהוצאותיה בחישוב נזקו של בסט – טוענת סונול כי דינה להידחות. בסט ויתר על כל טענה מסוג הרחבת חזית בנושא זה, והוא עצמו מתייחס לנושא זה בחוות הדעת של מר טויסטר, המומחה מטעמו. יתרה מכך: גובה הנזק נחשב כמוכחש על פי דין, ולכן אין צורך לציין זאת במפורש בכתב ההגנה.
81.6. באשר לטענה כי הדו"ח אותו צירפה סונול להוכחת השקעותיה בתחנה אינו מהווה ראיה קבילה, וכי סונול הייתה צריכה לצרף לשם הוכחת השקעותיה בתחנה את הרישומים שנערכו על ידה בשנות ה-80 של המאה הקודמת – טוענת סונול כי טענה זו מקוממת לנוכח השיהוי הקיצוני בו נקט בסט בהגשת התביעה, והנזק הראייתי שנגרם לה בעטיו. סונול מוסיפה כי דו"ח ההשקעות שצרפה מהווה רשומה מוסדית מאחר שהנתונים המפורטים בו הוקלדו באופן רציף במהלך הפעילות הרגילה של סונול.
--- סוף עמוד 26 ---
ה. דיון והכרעה:
הערת פתיחה
- חוקיות המערכת ההסכמית שבין חברות הדלק למפעילי תחנות הדלק בכלל, ובין מפעילי תחנות הדלק שקיבלו את זכויותיהם במסגרת הסדר השיקום שנעשה ע"י אגף השיקום במשרד הביטחון עם נכי צה"ל בפרט, נדונה בשורה של פסקי דין שניתנו ע"י בתי המשפט המחוזיים.
- מקריאת פסקי דין אלו ניתן ללמוד כי על אף שהמערכות ההסכמיות שנידונו היו זהות בעיקרן והן כללו תנייות בלעדיות ותנייות הכתבת מחירים כבמקרה שלפני, ועל אף שגם הטענות בדבר אי-החוקיות שדבקה בהסכמים אלה היו אף הן זהות בעיקרן, באופן מעשי, לאחר שבתי המשפט המחוזיים ניתחו את המקרים שלפניהם – הם הגיעו למסקנות ותוצאות משפטיות שונות, ולעיתים גם סותרות.
יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת א. פְּרוֹקַצ'יה בעניין ת.א. (י-ם) 1000/95 פז חברת נפט בע"מ נ' עמוס, פ"מ, תשס"ב(1) 337, 391 - 392 (2002) (על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע.א 1562/03) [פורסם בנבו] ובמהלך בירורו הגיעו הצדדים להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין) (להלן: "פרשת עמוס"):