--- סוף עמוד 74 ---
נמצא שכאשר בית המשפט בוחן האם יש לפטור צד מחובת ההשבה עליו לשקול מידת האשם ותום ליבם של כל אחד מהצדדים (שם, פס' 70 – 74), האינטרס הציבורי (שם, פס' 75 – 79), ומידת הביצוע של החוזה הבלתי חוקי (שם, פס' 800).
- אני קובע כי יישום המבחנים והשיקולים שנקבעו בפרשת בית הרכב על נסיבות המקרה הנוכחי מבססים המסקנה כי יש לחייב את סונול להשיב לבסט סכום השווה לשיעור של 20% מסכום גביית היתר שנקבע בסעיף 186 לעיל.
196.1. בחינת התנהגות הצדדים במהלך ולאחר ההתקשרות במערכת ההסכמית, מידת האשם של כל צד, ותום ליבו, אכן מצביעים על כך שיש לפטור את סונול מחובת ההשבה באופן ניכר.
לענין זה אני מוכן להניח כי בשנת 1985, כאשר הצדדים התקשרו במערכת ההסכמית, הם לא סברו כי המערכת ההסכמית שהתקשרו בה מהווה הסדר בלתי חוקי. אולם משהוכח כי שני הצדדים ידעו עוד במהלך שנות התשעים, כאשר התפרסמו החלטות הממונה, על טענות מצד מפעילי תחנות לגבי חוקיותו של ההסדר נושא המערכת ההסכמית והם נמנעו במתכוון מלבררה או להכשיר את הפסול שבה (ראו עדות בסט מיום 18.10.10 בעמ' 68, 77) – הרי שיש בכך כדי לבסס אשמתם ואחריותם המשותפים לתוצאותיה.
אלא שבנסיבות המיוחדות של המקרה שלפני אני סבור כי מידת האשם אשר דבקה במעשיו של בסט גבוהה באופן משמעותי מזו שניתן לייחס לסונול. כפי שפרטתי עת שדנתי בטענת השיהוי ובאשם התורם של בסט - סונול הסתמכה על מצגיו של בסט לפיהם אין לו כל טענה ביחס לתוקפה של המערכת ההסכמית וביחס לתעריפים שסונול גבתה ממנו. בעניין זה הסתמכה סונול על הימנעותו של בסט במשך למעלה מעשור שנים מלתקוף את המערכת ההסכמית ואת התעריפים אותם הוא שילם לה, בניגוד לדרך בה נקטו בעלי תחנות דלק אחרות, ונוכח כריתתו של הסכם העברת ההפעלה אשר במסגרתו שבו הצדדים ואשררו בשנית את המערכת ההסכמית. לפיכך, ניתן לקבוע כי אשמו ואחריותו של בסט כמי שמבקש ליהנות משני העולמות גם יחד, כלומר: ליהנות מפירותיה של המערכת ההסכמית כאשר הדברים עולים בקנה אחד עם צרכיו, ולתקוף אותה ולבקש להצהיר על בטלותה כאשר יש בכך כדי להתאים לאינטרסים המשתנים שלו – גדולים יותר באופן משמעותי ביותר, שכן מחובתו עפ"י דין לפעול לשם מניעה, צמצום והקטנה של נזקיו הנטענים.
יתרה מזו: אמנם אני סבור כי אין לפטור לחלוטין את סונול מאחריות, ולו חלקית, לנזקים שנגרמו לבסט בהתחשב בכך שאף סונול, משיקוליה היא,