בדומה, גם באילינוי נקבע כי אף ש-ILL.Rev.Stat.1985, ch. 32, par, 7.80(a) מאפשר רק לבעל מניות בחברה להגיש תביעה נגזרת בשמה, המורכבות של דיני התאגידים המודרניים מצדיקה להכיר ביכולת להגיש תביעה נגזרת מרובה, בשים לב לכך שהנזק לחברה הבת משפיע על החברה האם ועל בעלי המניות בה (Brown v. Tenney, 155 III.App.3d 605, 608 (1987); (להלן: עניין Brown). בלשונו של בית המשפט:
"[T]he concepts governing corporate existence must be adaptable to the changing corporation of modern society. Unexamined observance to rigid and outmoded theories may result in inequitable decisions that fail to comport with the realities of corporate structure. For these reasons, we believe that double derivative suits should become part of the law of this State." (Id., at 609).
החלטה זו אושרה בידי בית המשפט העליון של אילינוי, אשר הדגיש כי אם לא יתאפשר לבעל המניות להגיש תביעה נגזרת מרובה, הוא יישאר ללא סעד – גם אם הנזק נגרם על-ידי החברה האם בעצמה, אשר תיוותר חסינה מהתערבות שיפוטית (עניין Brown (ערעור), עמוד 355).
- כידוע, בדלוור ישנה חקיקה תאגידית ענפה ובתי משפט מיוחדים לתאגידים. Rule 21.3 ב-Rules of the Court of Chancery of the State of Delaware מעגן כללים דומים לכלל 23.1 הפדראלי. כללים נוספים קבועים גם בחוק התאגידים המקומי (Del. Code Ann. Tit. 8, §327 (West)). החקיקה אינה מעגנת במפורש את היכולת להגיש תביעה נגזרת מרובה, אולם הפסיקה פירשה את ההוראות הרלוונטיות כמאפשרות זאת, כל עוד מתקיימים התנאים הרגילים לאישורהּ של תביעה נגזרת. כך באשר לתביעה נגזרת כפולה, וכך אף גם באשר לתביעה נגזרת מרובה, כפי שקבע
--- סוף עמוד 22 ---
לאחרונה בית המשפט העליון בדלוור בפסק הדין בענייןSagarra Inversiones, S.L. v. Cementos Portlamnd Valderrivas, S.A., 34 A.3d 1074, 1079-80 (Del. 2011) (להלן: ענייןSagarra); ראו עוד: Laumbrecht v. O'Neal. 3 A.3d 277, 289 (Del. 2010) (להלן: עניין(Laumbrecht ;Blasband v. Rales, 971 F.2d 1034, 1042-3 (Del. 1992)). בעניין Laumbrechtהנ"ל צוין כי הבסיס לקיומהּ של זכות עמידה להגיש תביעה נגזרת נעוץ בזכותהּ של החברה האם להגיש את התביעה תוך מימוש שליטתהּ (עמודים 291-2888).
- עמדות דומות ננקטו גם בבתי משפט מדינתיים נוספים. כך, למשל, קבעו בית המשפט לערעורים בטקסס בפסק הדין בעניין Webre v. Sneed, 358 S.W.3d 322 (Tex.App.-Houston [1stDist.] 2011) (להלן: עניין Webre) ובית המשפט המחוזי בפנסילבניה בפסק הדין בעניין irshhorn v. Mine Safety Appliances Co., 54 F.Supp. 588 (1944) (להלן: עניין Hirshhorn). בענייןWebre הייתה ההצדקה לכך בהשקפה על חברות מוחזקות (subsidiaries) כעל נכסים של החברה האם. בעניין Hirshhorn ציין בית המשפט כי תהא נטייה להתיר הגשת תביעה נגזרת מרובה"when the affairs of the parent and the subsidiaries are so interwoven as to dictate the penetration", שכן אחרת ייוותר התובע ללא כל סעד (שם, עמוד 592).
- עמדה דומה מצויה גם במדינות המשפט המקובל. בבריטניה, נתפסה האפשרות להגיש תביעה נגזרת מרובה מכוח הדין הכללי כמובנת מאליה וזאת מבלי שהועלו כלל טענות בדבר העדרהּ (ראו: Wallersteiner v Moir (No 2) [1975] QB 373, 391 [1975] QB 508 (Note), [1975] 2 WLR 389, CA; Halle v Trax [2000] BCC 1020, 1022 (להלן: עניין Halle); Trumann Investment Group v Societe General SA [2002] EHWC 2621, ¶27; Airey v Cordell [2006] EWHC 2728;SH Goo, Multiple Derivative Action and Common Law Derivative Action Revised: a Tale of Two Jurisdictions, JOURNAL OF CORPORATE LAW STUDIES 255, 259 (2010) (להלן: Goo, Multiple Derivative Action); Trevor Mascarenhas, Multiple Derivative Actions under English Law, 24 I.C.C.L.R. 336 (2013) (להלן: Mascarenhas, Multiple Derivative Actions). הליך התביעה הנגזרת – לרבות המרובה – נתפס בהקשר זה כמכשיר פרוצדוראלי שנועד להגשים שיקולי צדק במקרים המתאימים (ראו:Universal Project Management Services LTD v Fort Gilkicker & ors [2013] All Er(D) 313 ¶26 (להלן: ענייןUPMS)). בשנת 2006 נחקק באנגליה חוק החברות החדש. בפרק על התביעה הנגזרת לא נכללה התייחסות לתביעה נגזרת
--- סוף עמוד 23 ---