(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו. (ההדגשות הוספו – מ.נ.).
הסעיף מאפשר לבית המשפט לנקוט הרמת מסך "חלקית" ולייחס "זכות של החברה לבעל מניה בה." נקל להבחין כי התיבה "זכות של החברה" היא רחבה ביותר. בדברי ההסבר הוסבר כי מכוח סעיף 6(ב) "ניתן... להעניק לבעל מניה זכות מזכויותיה של החברה" (הצעת החוק, עמוד 12; ההדגשה הוספה – מ.נ.) – תהא זכות זו אשר תהא. כך, אין כל מניעה להשתמש בסעיף כדי לייחס לבעל מניה זכות תביעה של החברה. כאמור, גם הדוקטרינה של תביעה נגזרת מאפשרת לייחס לבעל מניה זכות תביעה של החברה, כך שמתאפשר לבעל המניה לתבוע בשם החברה, קרי להפעיל את זכות התביעה השייכת לה. משמעות הדבר שפירות התביעה, ככל שתצלח, יועברו לחברה. בשונה מכך, סעיף 6(ב) מאפשר לייחס את זכות התביעה לבעל המניה, במובן זה שזכות התביעה של החברה הופכת של בעל המניה ובפירות התביעה, ככל שתצלח, יזכה בעל המניה בעצמו (אירית חביב-סגל דיני חברות 284-283, הערת שוליים 9 והאסמכתאות שם (2007) (להלן: חביב-סגל חברות)). על רקע הבדל זה, ברור הצורך בהסדר עצמאי בדבר תביעה נגזרת. אולם, קיומו של הסדר עצמאי זה אינו שולל, כפי
--- סוף עמוד 31 ---
שאראה להלן, את השימוש לצדו גם בהסדר של הרמת מסך חלקית הקבוע בסעיף 6(ב). שילובם של שני ההסדרים, זה של התביעה הנגזרת וזה של הרמת המסך החלקית, יוצר מתווה נורמטיבי סדור המאפשר הגשה של תביעה מרובה.
הסיטואציה העובדתית היא שחברה באשכול חברות, היכולה להגיש תביעה נגזרת רגילה בגין עילת תביעה השייכת לחברה המוחזקת על-ידה (subsidiary), מסרבת לעשות כן. במקרה כזה ניתן, באמצעות סעיף 6(ב) הנ"ל, לייחס לבעלי המניות של החברה המחזיקה את זכות התביעה הנגזרת ולאפשר להם להפעילהּ – בשם החברה המוחזקת. אם בעל המניות של החברה המוחזקת אף הוא חברה, אין מניעה להשתמש בסעיף 6(ב) בשנית – וכך הלאה, בשלישית, ברביעית וכמה פעמים שהדבר נדרש – עד שיימצא בעל מניה הרוצה ומוכן להפעיל את זכות התביעה הנגזרת ולהגישהּ בשמה של אותה חברה אשר לה עילת התביעה.
- סעיף 6(ב) משתלב היטב במרקם ההוראות בדבר תביעה נגזרת. שילוב זה מאפשר למצוא פתרונות למצבים מורכבים, שבהם לא נמצא גורם מבין בעלי המניות המוכן להגיש את התביעה הנגזרת. תוצאה זו מתיישבת עם התכלית המונחת ביסוד ההסדר בדבר התביעה הנגזרת: להעניק לבעלי המניות יכולת לנקוט "אכיפה קולקטיבית" במקרים שבהם אורגני החברה אינם עושים כן (ראו: אגמון ולחמן-מסר "תיאוריית האכיפה", עמודים 576-574). כאמור, אף בספרות הובעה העמדה שניתן להשתמש בסעיף 6(ב) לשם הגשת תביעה נגזרת מרובה (ראו: צ' כהן בעלי מניות בחברה, עמודים 477-476; גרוס חוק החברות, עמוד 330; לוי ואבן טל "תביעה נגזרת כפולה" עמודים 13-12; כבוב ומימון בלאו "תביעה נגזרת כפולה", עמוד 11; עיינו גם: עניין Brown (ערעור), עמוד 358; עניין Tan Guan Eng, עמוד 502; השוו עוד לשימוש בדיני שליחות או בהרמת מסך בקונצרן חברות: רע"א 8472/96 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' מושב שיתופי מולדת, פ"ד נא(1) 61, 65-64 (1997); יוסף כהן דיני חברות חלק א' 470-463 (2007) (להלן: י' כהן חברות); אך ראו הביקורת של חביב-סגל חברות, עמוד 345).
- חלק מהמבקשות טענו כי קיים חשש שקביעה כזו תוביל ל"פרץ תביעות נגזרות מרובות". דעתי היא כי לחשש זה אין כל בסיס. ראשית, נקבע בסעיף 6(ב) כי לבית המשפט מוקנה שיקול-דעתבהרמת מסך, אם הוא סבור כי "בנסיבות העניין צודק וראוי לעשות כן." זהו מושג שסתום, "סטנדרט", ששומה על בית המשפט ליצוק לקרבו תוכן
--- סוף עמוד 32 ---