(2) בתלמוד נאמר: "מאי שוחד? שהוא חד" (בבלי כתובות, ק"ה ע"ב), ופירש רש"י על אתר: "הנותן והמקבל נעשים לב אחד"; ועוד נאמר שם: "אמר רבא: מאי טעמא דשוחדא? כיון דקביל ליה שוחדא מיניה, איקרבא ליה דעתיה לגביה והוי כגופיה (מה טעם השוחד? כיון שמקבל שוחד ממנו (מחברו), דעתו מתקרבת אצלו ונעשה כגופו – א"ר), ואין אדם רואה חובה לעצמו". דברים אלו (הגם שנאמרו, כאמור, לגבי דיינים) ממחישים את הטעם הכפול שביסוד השוחד – הצורך במניעת ה"התקרבות" בין פקיד הציבור לאזרח הנותן שוחד, הן למען המינהל התקין, והן למען אמון הציבור בנציגיו ובשלוחיו (עוד על השוחד במשפט העברי ראו ע"פ 71/83 פלאטו שרון נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2), 757, 769-768 (1984); ע"פ 355/88 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 221, 232-230 (1989) – בשני אלה השופט ד' לוין; חיים כהן "הרהורים על טוהר-המידות" חיים כהן – מבחר כתבים בעריכת אהרן ברק ורות גביזון 417, 423-421 (2001), והאסמכתאות שם; שוחטמן במאמרו הנזכר).
י"ז. (1) הנוהג הנפסד של מתן שוחד פשה בתקופות השונות ועל פני הזמנים. על תפוצתו של השוחד בישראל ניתן ללמוד הן בתקופת הנביאים (ראו למשל ישעיהו א', כ"ג; יחזקאל כ"ב, י"ב), הן בתקופת האמוראים (בבלי סוטה, מ"ז, ע"ב); וכמובן בדומה גם בחברות וישויות רבות אחרות. גם בראשית ימיה של המדינה היה ער המחוקק לנגע זה של השוחד, ונדרש מספר פעמים לעניין בהרחבת הגדרות העבירה ובהחמרת העונשים בגינה (ראו דברי הסבר להצעת חוק לתיקון דיני הענשין (שוחד ושלמונים), תשי"א-1950, ה"ח 60; דברי הסבר להצעת חוק לתיקון דיני העונשין (עבירות שוחד) (תיקון מס' 2), תשכ"ב-1962, ה"ח 531; דברי הסבר להצעת חוק לתיקון דיני העונשין (תיקון מס' 3), תשכ"ד-1964, ה"ח 591, 54; ראו גם שמעון אגרנט "התפתחויות במשפט הפלילי" עיוני משפטי"א 33, 36-35 (1986); אך ראו קרמניצר במאמרו הנזכר); וגם בהמשך השנים לא פסו שלמונים, בנסיבות מגוונות, מהן של מצוקה ומהן של רדיפה אחר טובות הנאה (ראו, למשל, ע"פ 389/72 זוקאים נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 487 (1973); ע"פ 341/73 מדינת ישראל נ' ויטה, פ"ד כז
--- סוף עמוד 27 ---
(2) 610 (1973); ע"פ 126/76 מדינת ישראל נ' שפר, פ"ד ל(3) 466 (1976) – להלן עניין שפר; והדוגמאות מרובות – ראו לאחרונה ע"פ 766/07 כהן הנזכר מעלה).
(2) הנוהג הנפסד של מתן שוחד חוצה גבולות גיאוגרפיים. ברי, כי תופעת השוחד, כמו גם הצורך להיאבק בה, הם מנת חלקן של מדינות אחרות מלבד ישראל (ראו למשל בדברי ההסברלהצעת חוק לתיקון דיני העונשין (שוחד ושלמונים), תשי"א-1950). ככל שמתרחבת בדורנו הפעילות העסקית הבינלאומית, במה שקרוי עידן הגלובליזציה, מתרבות האפשרויות להפוך את השוחד ל"בינלאומי" באופיו. מתברר עוד, כי בשנים עברו עסקו גם חברות ישראליות כשרות ונכבדות במתן שוחד במדינות זרות, ואף לא נכלמו מהבאת עניינן בפני בית המשפט בישראל (ראו ע"א 101/74 חירם לנדאו עבודות עפר כבישים ופתוח בע"מ נ' פיתוח מקורות מים (ארצות חוץ) בע"מ, פ"ד ל(3) 661, 668 (1976) - לגבי מתן שוחד באוגנדה). בהקשר זה, של פעילות כלכלית בינלאומית ו"ייצוא" השוחד, נפגעים – מעצם טיבה של הפעילות בה מדובר – בצד ערכי טוהר המידות ואמון הציבור, ערכי היעילות הכלכלית והתחרות ההוגנת. סדנא דשוחדא חד הוא; חכמינו עמדו על כך זה מכבר באמרם: "השוחד למה הוא דומה? לאבן; בכל מקום שנופלת – שוברת" (במדרש תנחומא (מהדורת ורשה, תולדות, ח'); ראו גם עניין מרקדו, בעמ' 592).