(3) גם בשוייץ נחקקו בשנת 1999 סעיפים דומים, האוסרים ניכוי ממס ביחס לתשלומי שוחד ששולמו לפקידי-ציבור שוייצריים או זרים – הן ברמה הפדרלית והן ברמת הקנטונים (Bundesgesetz über die direkte Bundessteuer (DBG), (Law on Direct Federal Tax), 642.11 RS, Dec. 14 1990, Abs. 27, 59 (1990); Bundesgesetz über die Harmonisierung der direkten Steuern der Kantone und Gemeinden (StHG), (Law on the Harmonization of Direct Tax), Dec. 14 1990, Abs. 10, 25 (1990)).
(4) יצוין, כי גם ה-FCPA האמריקני תוקן פעם נוספת כדי להתאים את הוראותיו לאמנת ה-OECD, שהגדירה את מתן השוחד באופן נרחב יותר מהגדרת החוק האמריקני טרם התיקון (15 U.S.C. § 78m (1998)).
סיכום ביניים
--- סוף עמוד 33 ---
כ"ב. (1) מן האמור עד הנה עולה, כי אין להתיר את ניכוים של הסכומים שהעבירה המערערת לסוכניה וששימשו לתשלומי שוחד – וזאת מחמת אי-חוקיותן של ההוצאות. תשלומים אלה, שנועדו לשחד ולהשחית עובדי-ציבור במדינה זרה, היו בלתי-חוקיים אילו נעשו בישראל, וחזקה – למצער – שאינם חוקיים במדינה בה בוצעו; על כן דינם כדין הוצאות שהוצאו בעבירה. הכרה בתשלומים כאלה כהוצאות לצורך ניכוי ממס סותרת את תקנת הציבור. היא מוציאה את החוטא נשכר. היא הופכת את בית המשפט שותף להכשרת השרץ ולהעמדת מלותיו של החוק ככלי ריק. תוצאה זו, של איסור ניכויָם של התשלומים, מתבקשת גם לנוכח האינטרסים המוגנים הנפגעים במתן השוחד – המינהל הציבורי התקין ואמון הציבור ברשויות השלטון והחוק. העובדה, כי הפעולה הבלתי-חוקית נעשתה מחוץ לישראל, אינה מחלישה מעוצמתם של אינטרסים אלה. אדרבא, בנסיבות התפתחותה של הפעילות העסקית הבינלאומית, פגעיו של השוחד חורגים מעניינם של ציבור לאומי וקהילה מקומית – הם חותרים תחת המינהל התקין ואמון הציבור בכל מקום. לכך נוספים גם שיקולים של חשש לפגיעה ביחסי-החוץ של מדינת ישראל ובתדמיתה (השוו ע"פ 4722/92 מרקוביץ' נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 45, 50-49 (1993)). זאת ועוד, תוצאה זו מסתברת גם משיקולים של הקפדה על כללי התחרות ההוגנת – שחשיבותם גוברת בהקשר של פעילות כלכלית בינלאומית; של השׂאת היעילות הכלכלית והחיסכון בכספי ציבור; ושל הגינות כלפי כולי עלמא.
(2) אמנם, תיתכן הטענה שתוצאה זו מציבה את המשקיעים הישראליים במקומות מסוימים בחו"ל בעמדת נחיתות בתחרות מול משקיעים ממדינות אחרות, הנוהגות מדיניות של התרת הניכוי (ראו בהיקש על שיקולי תחרות בשאלות של מיסוי בינלאומי – צילי דגן מיסוי בינלאומי 22-19, 66-49 (2004)), אולם השיקול של הרווח הכלכלי לנישומים – ולמדינה עצמה, לאחר מיסוים – אין בו כל עיקר כדי להתיר את הניכוי, לנוכח רשימת השיקולים הנכבדים מנגד שנזכרה מעלה. זאת, במיוחד לאור קיומה של מגמה חקיקתית דומה במדינות מתקדמות אחרות. כך גם לגבי העיקרון של "מס אמת", העלול להיפגם בעקבות איסור ניכוין של הוצאות בלתי-חוקיות. כאמור, לדידי, אין גם לשעות לטענה המתנגדת ל"הטלת סנקציה" באמצעות דיני המס, גם מאחר שאי-התרת הניכוי אינה מהוה אמצעי "עונשי" כשלעצמו, אלא הכרח נורמטיבי, המשך והשלמה מתבקשים למדיניות המשתקפת במערכות דינים אחרות. שאלמלא כן ידבר המשפט בשני קולות, "שמאל דוחה וימין מקרבת" (בבלי סנהדרין ק"ז ע"ב).