- בהתייחס לשאלת אומד-הדעת האובייקטיבי של הצדדים להסכם, טענו הנתבעים כי לאור העובדה שההלכה הפסוקה מחייבת הערכת שווי חברה בהתאם לשיטת ה-DCF, הרי שזהו גם אומד-הדעת האובייקטיבי של הצדדים. אינני מקבלת טענה זו שכן כפי שהבהרתי לעיל, ההלכה הפסוקה הותירה פתח להערכת שווי בשיטות אחרות.
- מעבר לכך, פנייה לאומד-הדעת האובייקטיבי המשותף שניתן לייחס לצדדים, עשויה להביא לטעמי דווקא למסקנה הפוכה. כך אומד-הדעת האובייקטיבי של צדדים לחוזה משקף את המטרה העסקית ושיקולים שצדדים סבירים, נבונים והוגנים היו מציבים לנגד עיניהם (ר' פס"ד אפרופים שהוזכר לעיל). כן נפסק כי אומד-הדעת האובייקטיבי מושפע מעיקרון תום-הלב ומתחשב באינטרסים של היגיון וסבירות כלכלית.
ואולם, עמדת הנתבעים איננה סבירה מבחינה כלכלית. היא מאפשרת לנתבעים באופן תיאורטי לרכוש את חלקה של התובעת בהתאם לשיטת ה-DCF ולמכור את החברה בסמוך לאחר מכן בהתאם לשווי הנכסי שלה (שהוא השווי שקונה מרצון היה מסכים לשלם עבורה). תוצאה כזו איננה סבירה ואיננה הוגנת כלפי התובעת.
- אכן במסגרת ישיבת יום 5.2.2017 הסכים ב"כ הנתבעים להתחייב כי אם החברה תפורק לאחר שחלקה של התובעת יירכש בהתאם לשוויו לפי שיטת ה-DCF, תיערך התחשבנות בין הצדדים ולתובעת ישולמו הפרשים ככל שיהיו בין שווי נכסי החברה כפי שיימכרו לבין שווי הפעילות שלה (ר' עמ' 6 שורות 13-14 לפרוטוקול).
ואולם, הסכמה (מתבקשת) זו לא היתה חלק מההסכמה בין הצדדים – והעובדה שב"כ הנתבעים הסכים להוסיפה להסכמה המקורית של הצדדים, מעידה על כך כי ההסכמה המקורית צריכה להתפרש באופן שונה מזה לא טוענים הנתבעים. זאת משום שכאמור קבלת עמדת הנתבעים (ללא התוספת שצוינה בישיבת 5.2.2017) היא הסכמה שאיננה עולה בקנה אחד עם אינטרסים של היגיון ושל סבירות כלכלית. לא ניתן לפרש את ההסכמה המקורית בין הצדדים בהתאם לתוספת שהנתבעים הסכימו להוסיף לה לאחר שהסכמה זו כבר קיבלה תוקף.
- מעבר לכך, עמדת הנתבעים ביחס לאפשרות לעריכת התחשבנות מאוחרת, איננה מועילה גם משום שאפשרות זו מנוגדת להסכמה המקורית בין הצדדים שנועדה לנתק את הצדדים זה מזה באופן סופי. הותרת אפשרות של התחשבנות נוספת בעתיד מסכלת את המטרה הזו, ומותירה את התובעת בעלת ענין בנעשה בחברה, באופן הפעילות שלה, בהוצאותיה וכיו"ב – בניגוד לכוונת הצדדים.