אני סבורה כי בהתאם לאותו היגיון יש לקבוע כי כאשר שווי נכסי החברה עולה על הרווחים העתידיים האפשריים שלה, הרי מאותה נקודת מבט של בעלי-מניות המיעוט, התמורה הכספית שהם היו יכולים לקבל תמורת המניות צריכה להיגזר משווי נכסי החברה.
- הנתבעים התייחסו לעובדה שהצדדים הבחינו בין הערכת שווי נכסי המקרקעין של החברה (שלגביה הם מינו שמאי מקרקעין) לבין הערכת השווי של החברות. הם ביקשו להסיק מכך שכוונת הצדדים היתה לייחד הסכמה נפרדת לנכסי המקרקעין שניתן לממשם בלא לפגוע בפעילות החברה – וזאת בניגוד להערכת השווי של קבוצת החברות עצמה.
אכן, הצדדים קבעו מנגנון הערכה שונה לשניים מנכסי המקרקעין ומנגנון נפרד להערכת השווי של קבוצת החברות כשלעצמה. כתוצאה מכך היו המומחים יכולים - אילו הם היו סבורים כי יש להעריך את שווי קבוצת החברות בהתאם לשיטת ה-DCF, לפעול באופן הזה ולהעריך את שווי קבוצת החברות בהתאם לשיטה זו. אולם אין פירוש הדבר כי היה על המומחים לפעול רק לפי שיטה זו. בפועל כאמור המומחים בחרו בשיטת הערכה אחרת. הם היו רשאים לעשות כן בהתאם להסכמת הצדדים, וכאמור אינני סבורה כי יש מקום להתערב בשיקול-דעתם בהקשר זה, שיקול-דעת שהצדדים לא הגבילו אותו.
- עוד טענו הנתבעים כי מסקנתם עולה גם מנסיבות ההתקשרות של הצדדים בהסכם – רצונם למצוא פתרון הוגן לסכסוך בין הצדדים תוך שמירה על פעילות החברה. כפי שהבהרתי לעיל – הנתבעים רשאים לשמור על פעילות החברה אם יבחרו לעשות כן, לאחר שירכשו את חלקה של התובעת בהתאם לשווי ההוגן של חלק זה. לכן גם טענה זו אין בה כדי לשנות את המסקנה שלעיל.
- הנתבעים ציינו כי הפרשנות לפיה המומחים היו רשאים להעריך את שווי החברות בהתאם לשיטת השווי הנכסי, מנוגדת לאומד הדעת הסובייקטיבי שהיה להם בעת ההתקשרות בהסכם בישיבת יום 24.12.2015. אני סבורה כי יש לדחות טענה זו. ראשית, מדובר בטענה עובדתית שאין מקום לאפשר לנתבעים להעלות אותה בשלב זה של הדיון.
על-כל-פנים, גם לו ניתן היה לקבוע כי זהו אומד הדעת הסובייקטיבי של הנתבעים, ודאי שלא ניתן לקבוע כי פרשנות זו משקפת את אומד דעתה של התובעת. תהליך של פרשנות הסכם צריך להתבצע באמצעות בחינת אומד הדעת של שני הצדדים להסכם. הפרשנות הנכונה היא זו העולה מאומד-הדעת המשותף של שני הצדדים להסכם (ר, בג"ץ 84/93 ברק נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ"ע(1) 3). אם לא ניתן לאתר אומד דעת כזה, על בית-המשפט לאתר את התכלית האובייקטיבית המשותפת של ההסכם (ר' ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 313). לכן לא ניתן לפרש את ההסכם בין הצדדים בהתאם לאומד-הדעת הסובייקטיבי של הנתבעים שלא קיבל ביטוי בהסכם הכתוב.