תא (ת"א) 15125-11-15 אסתר גולדפרב נ' חברת מ וויסבורד ובניו בעמ

1. התובעת היא אחותם של הנתבעים 2-3 (שיכונו יחד להלן בפסק -דין זה: "הנתבעים"). התובעת היא בעלים של שליש מהמניות בנתבעת 1 (שתכונה להלן: "החברה") ובחברות קשורות אליה (להלן: "קבוצת החברות"). הנתבעים הם בעלים של החלקים האחרים בחברה ובקבוצת החברות (כל אחד מהם הוא בעלים של שליש). התובעת הגישה נגד הנתבעים את התביעה הנוכחית בעילה של קיפוח המיעוט.

2. בישיבת יום 24.12.2015 הגיעו הצדדים להסכמה מפורטת ביחס לפתרון מכלול הסכסוכים ביניהם, שקבלה ביטוי בפרוטוקול בית-המשפט:

"הגענו להסכמה לפיה לפתרון מכלול הסכסוכים בין הצדדים יפעלו הצדדים באופן הבא:

הצדדים מסכימים כי תבוצע הפרדה בין המבקשת לבית המשיבים ביחס למכלול האחזקות שלהם בחברות. באשר לפעילת העסקית של החברות, ירכשו המשיבים 2-3 את חלקה של המבקשת בפעילות הזו.

מחיר הרכישה ייקבע באמצעות הערכות שווי שיקבעו את שווי הפעילות. הצדדים ימנו בהסכמה שני מעריכי שווי שיקבעו את שווי הפעילות.      

אם ההפרש בין חווה"ד של מעריכי השווי לא יעלה על 15%, המחיר יהיה הממוצע בין שתי הערכות השווי. 

אם ההפרש בין שתי חווה"ד של מעריכי השווי יעלה על 15%, יפנו הצדדים למעריך שווי שלישי שיפסוק בין שני מעריכי השווי.

באשר לנכסי הנדל"ן של החברות, יפנו הצדדים לשני שמאי מקרקעין שיעריכו את שני נכסי הנדל"ן העיקריים של החברות – הנכס בסגולה והנכס בקרית אריה.

הצדדים יפעלו בהתאם למתווה שצוין לעיל לגבי הערכות שווי החברות, גם בהתייחס להערכת שווי המקרקעין.

הערכות השווי יתייחסו לפעילות החברה נכון להיום ושינויים ככל שיתבצעו לא יובאו בחשבון.

הצדדים ינסו להגיע להסכמה ביחס לזהות מעריכי השווי והשמאים, ואם לא יגיעו להסכמה תוך 7 ימים מהיום, יודיעו על כך לביהמ"ש וביהמ"ש ימנה מומחים בהתאם לשיקול דעתו.

הצדדים ישתדלו להשלים את ההליך תוך חודשיים מהיום.

הצדדים יפנו במשותף ליועץ מס אשר יחווה את דעתו ביחס לדרך החוקית הזולה ביותר שבאמצעותה ניתן לפעול ברוח הדברים שצוינו לעיל".

בהחלטה מיום 24.12.2015 ניתן תוקף של החלטה להסכמה שלעיל.

בהמשך הגיעו הצדדים להסכמות בדבר זהותם של מעריכי השווי ושל שמאֵי המקרקעין שמונו בהתאם להסכמה שלעיל. מעריכי השווי שהוסכמו על ידי הצדדים היו רו"ח מיקי בלומנטל מקבוצת פאהן-קנה ודלויט שירותי ייעוץ כלכלי (1986) בע"מ.

הערכות השווי

3. הליך הערכות השווי וקבלת חוות-הדעת של השמאים ארך זמן רב, ורק ביום 6.12.2016 הודיע ב"כ התובעת לבית-המשפט כי כל השמאויות והערכות שווי הושלמו ונמסרו לצדדים. בין השמאויות והערכות השווי לא היו פערים שעלו על 15% ולכן בהתאם להסכמת הצדדים לא נוצר צורך למנות שמאי או מעריך שווי שלישי.

4. שני מעריכי השווי קבעו כי לצורך הערכת שווי החברות בקבוצת החברות, אין לעשות שימוש בשיטת ה-DCF אלא בשיטת הערכת השווי הנכסי. בחוות-דעתו של רו"ח בלומנטל הוא ציין בהקשר זה כי שיטת ה-DCF  נפסלה משום שהיא הניבה תוצאות נמוכות יותר משיטת השווי הנכסי, וכי משום כך, ככל החברה תמשיך בפעילותה, מוטב כי היא תממש את נכסיה.

כך צוין בהערכת השווי כי -

"אני סבורים כי בעלי מניות קיימים או חדשים יוכלו להשתמש בחברה הקיימת כפלטפורמה לפעילויות אחרות וחדשות, ולאחר הכנת תכנית עסקית חדשה לחברה ניתן יהיה להעריך את החברה בשיטת היוון תזרימי המזומנים ולקבל שווי גבוה יותר מזה שהתקבל בשיטה זו על בסיס המשך הפעילות הקיימת.

מכיוון שלא ניתן לבצע הערכת שווי אלא על בסיס הפעילות הנוכחית, אין אנו מקבלים תוצאה אופטימלית ולכן אנו סבורים כי במקרה זה שיטת השווי הנכסי היא הרלוונטית".

5. מעריך השווי ממשרד דלויט שערך את חוות-הדעת השנייה הגיע לאותה מסקנה. כך נקבע בחוות-הדעת הזו כי –

"השווי ההוגן של הקבוצה הוערך בשני שלבים, בשלב הראשון הוערך שווי החברה על-פי גישת ההכנסות (DCF). בהתאם לגישה זו גיבשנו תחזית תזרים מזומנים תפעוליים מפעילות הקבוצה. תחזית זו הניבה שווי פעילות המשקף שיעור תשואה נמוך על נכסי החברה, כלומר שווי החברה אשר התקבל בגישת ההכנסות נמוך באופן מהותי מההון העצמי המתואם של החברה. היות ושווי הוגן אמור לשקף את השווי המיטבי שניתן להפיק מנכסי החברה, מצאנו כי הגישה המתאימה יותר להערכת שווי הקבוצה הינה שיטת השווי הנכסי הנקי (NAV). גישת השווי הנכסי הנקי יוצאת ממאזן החברה ומתאימה את ערך הנכסים וההתחייבויות לשווים הכלכלי. בהתאם לגישה זו הנחנו כי החברה תפסיק את פעילותה מרצון במשך תקופה של 6 חודשים (להלן: "תקופת המימוש") ובהתאם כל נכסיה והתחייבויותיה ימומשו במהלך תקופה זו".

6. לאחר שהתקבלו הערכות השווי, עתר ב"כ התובעת כי בית-המשפט יורה לנתבעים לפעול בהתאם להחלטה מיום 24.12.2015 ולרכוש את חלקה של התובעת בהתאם לתוצאות הערכת השווי.

עמדת הנתבעים ביחס לאופן הערכת השווי

7. בתגובתם של הנתבעים לבקשתה הנ"ל של התובעת, התנגדו הנתבעים לבקשה. הנתבעים עתרו כי בית-המשפט יורה ששווי פעילות החברה ייקבע בהתאם לשיטת ה-DCF וזאת – כך נטען "בהתאם להסכמה הדיונית בין הצדדים אשר על בסיסה בוצעה הערכת השווי כמו גם על-פי הוראות הפסיקה המחייבת".

8. הנתבעים טענו כי בשתי חוות-הדעת שהעריכו את שווי החברה, ערכו המומחים תחשיב הן בהתאם לשיטת ה-DCF – היוון תזרים מזומנים, והן לפי שיטת השווי הנכסי. עורכיהן של שתי חוות-הדעת קבעו כי לטעמם יש לבצע את הערכת השווי של קבוצת החברות לפי שיטת השווי הנכסי – כאשר לגישת הנתבעים להנחה זו אין כל יסוד עובדתי והיא אינה עומדת כלל על הפרק.

לטענת הנתבעים, שיטת השווי הנכסי היא שיטה המעריכה שווי של חברה בעת פירוק מרצון. ואולם, כך נטען, קבוצת החברות כוללת חברות משפחתיות המפעילות עסק חי שאין כוונה לפרק אותן אלא להמשיך את פעילותן העסקית. הנתבעים טענו כי המסקנה לפיה היה מקום להעריך את שווי קבוצת החברות בהתאם לשיטת ה-DCF  עולה מההלכה הפסוקה בה נקבע כי עיקרון יסוד בהערכת שווי של חברה, הוא כי יש לבצע את ההערכה בהתאם לשווי החברה כעסק חי.

8. עוד נטען כי רצון הצדדים כפי שהוא בא לידי ביטוי בפרוטוקול ישיבת יום 24.12.2015, מחייב אף הוא לנקוט בשיטת ה-DCF ולא בשיטת השווי הנכסי. מטרת הערכת השווי היתה רכישת חלקה של התובעת בקבוצת החברות באופן שישקף את השווי ההוגן שלה כבעלת מניות מיעוט בקבוצה. מטרת הערכת השווי לא היתה קבלת אומדן של נכסי החברה במטרה לפרקה. הערכת השווי אף לא נועדה לשינוי התכנית העסקית של החברה במטרה להשיא את רווחיה באפיקים יעילים יותר. הערכות השווי היו אמורות לקבוע את שווי הפעילות העסקית של החברות – כפי שנקבע מפורשות בהסכמת הצדדים ("מחיר הרכישה ייקבע באמצעות הערכות שווי שיקבעו את שווי הפעילות"). הצדדים לא ביקשו אם כן להזמין הערכת שווי המבוססת על ההנחה כי החברות יפורקו.

מעבר לכך ציינו הנתבעים כי הצדדים הפרידו בין הערכת שווי הפעילות העסקית של החברות בקבוצה לבין הערכת השווי של נכסי הנדל"ן המוחשיים שלהן. לכן הם פנו בנפרד למעריכי שווי ובנפרד לשמאי מקרקעין – בהתאם להסכמה שהובאה לעיל.

9. הנתבעים הוסיפו וציינו כי חסרונותיה של שיטת היוון תזרים המזומנים (ה-DCF) כפי שהם פורטו בהלכה הפסוקה אינם רלוונטיים במקרה דנן, ולמיצער הם פתירים. החששות ביחס לשיטה זו נוגעים לפערי מידע ולחשש להטיה של נוסחת החישוב. אולם חששות אלה נפתרו מראש במסגרת ההחלטה שנתנה תוקף להסכמת הצדדים. כך, המומחים קבלו את כל המידע שנדרש להם; לתובעת ניתנה אפשרות להעיר ולהשיג על הנתונים; התקיימו ישיבות לפי הצורך והוצגו מסמכים שונים על ידי כל הצדדים. כמו כן מראש התבקשו שתי הערכות שווי שונות ממומחים חסרי פניות.

10. באשר לעמדתם של מעריכי השווי לפיה עקב שיעור תשואה נמוך על נכסי החברה יש לבצע הערכה לפי שווי נכסי, נטען כי מדובר ב"סימון המטרה סביב החץ בדיעבד". הנתבעים טענו כי לא יתכן שמאחר ששווי הפעילות הוא נמוך מדי, תוחלף שיטת ההערכה. במקרה דנן, כאשר קבוצת החברות אינה עומדת לפני פירוק, כאשר הוצגו למעריכי השווי תכניות רבות לעתיד – אין להעריך את השווי בהתאם לשיטת השווי הנכסי.

ישיבת יום 5.2.2017

11. בישיבת יום 5.2.2017, ביקש ב"כ התובעת כי הצדדים יטענו בעל-פה בסוגיית הערכות השווי וטענות הנתבעים כפי שהן פורטו לעיל.

12. ב"כ התובעת טען כי על בית-המשפט לקבוע את שווי קבוצת החברות בהתאם להערכות השווי, ולא בהתאם לשיטת היוון תזרים המזומנים. לגישתו, שני המעריכים קבעו את השווי ההוגן של החברות בהתאם לאותה שיטת חישוב, כאשר שיטה זו משקפת את "מחיר הרצפה" של החברה. בתי-המשפט קבעו בשורה של פסקי-דין כי שיטת החישוב צריכה למנוע פגיעה בזכויות הצד המקופח, כפי שהתובעת ביקשה בתביעה דנן.

ב"כ התובעת ציין כי ישנו פער של עשרות מיליוני שקלים בין חוות-הדעת הנכסיות שהן מחירי הרצפה לבין ההיוון התזרימי. הוא הוסיף כי הנתונים אודות החברות נמסרו כולם על-ידי הנתבעים - שיש להם אינטרס להציג שווי נמוך לחברה. עוד נטען כי בין חוות-הדעת של שני מעריכי השווי היו הפרשים גדולים ביחס לשווי בהתאם לשיטת היוון המזומנים. כן צוין כי קבלת עמדת הנתבעים תביא לתוצאה לא הוגנת לפיה הנתבעים ירכשו את חלקה של התובעת לפי שווי "נמוך" המבוסס על היוון תזרים המזומנים, ויוכלו מייד לאחר מכן למכור את החברה לפי השווי הגבוה יותר – השווי הנכסי של קבוצת החברות.

13. ב"כ הנתבעים השיב לטענות ב"כ התובעת. הוא הצהיר כי אם החברות יפורקו בעתיד, ישולמו לתובעת הפרשים ככל שיהיו כאלה בין השווי הנכסי של החברות לבין שווי הפעילות. ב"כ הנתבעים הוסיף כי בית-המשפט צריך להכריע בהתאם להסכמת הצדדים שהבחינו בין הערכת שווי המקרקעין של החברה לבין הערכת השווי של הפעילות העסקית שלה.

עוד הוסיף ב"כ הנתבעים וטען כי אם בית-המשפט יקבל את עמדת התובעת, פירוש הדבר הוא כי החברות יפורקו, ולא זו היתה כוונת הצדדים. הבסיס להכרעת בית-המשפט צריך להיות הסכמת הצדדים שהתובעת לא ביקשה לבטלה. עוד צוין כי החברות קיימות מזה עשרות שנים ומנהלות את הפעילות העסקית שלהן. מעריכי השווי לא קבעו כי הפעילות אינה מבוצעת כראוי או כי היא מבוצעת באופן המקפח את בעלי המניות. הערכות השווי חרגו מהמנדט שניתן למעריכי השווי, וקבעו כי "טוב מותה של החברה מחייה ושיש לפרק את החברה".

בהקשר זה השיב ב"כ התובעת כי אין ממש בטענה לפיה החברות יפורקו אם תתקבל הערכת השווי כפי שהמומחים קבעו אותה, וכי החברה תוכל לוותר על אחד מנכסי הנדל"ן שלה ולהמשיך לתפקד כעסק חי.

14. בסיום ישיבת יום 5.2.2017 ביקשו באי כוח הצדדים שהות של 7 ימים כדי למצות את ההידברות ביניהם תוך ניסיון להגיע להסכמה. הצדדים ציינו כי הם ישקלו את האפשרות לכינוס נכסים משותף ומכירת נכסי החברה או פעילותה לצד ג'. הצדדים הצהירו כי –

"אנו נודיע לבית-המשפט אם הגענו להסכמה.

אם נגיע להסכמה נבקש שיינתן לה תוקף של פסק -דין, ואם לא נגיע להסכמה, נבקש שבית-המשפט יכריע במחלוקת בינינו" (ההדגשה נוספה, ר.ר.).

להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה.

בקשת הנתבעים לאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמה

15. ביום 27.3.2017 הגיש ב"כ התובעת הודעת עדכון לבית-המשפט לפיה ניסיונות ההידברות בין הצדדים לא צלחו. לכן בקש ב"כ התובעת כי בהתאם להודעת הצדדים בישיבת יום 5.2.2017, יכריע בית-המשפט במחלוקת בין הצדדים.

16. הודעה זו הועברה ביום 28.3.2017 לתגובת הנתבעים. הנתבעים הגישו ביום 28.3.2017 בקשה שכותרתה "בקשה בכתב מטעם הנתבעים". בבקשה זו הם עתרו כי בית-המשפט יקבע שבהתאם לפרשנות הנכונה של ההסכמה בין הצדדים מיום 24.12.2015, יש להעריך את שווי הפעילות העסקית מושא ההסכם בהתאם לשיטת היוון תזרים המזומנים. לחלופין התבקש בית-המשפט לבטל את ההסכם הנ"ל. לחלופי חילופין התבקש בית-המשפט לקבוע כי מעריכי השווי חרגו מהמנדט שניתן להם, ולכן יש להורות על מחיקת הערכות השווי או על תיקונן באופן שיעלה בקנה אחד עם הסכמות הצדדים.

17. הנתבעים חזרו בבקשה על עמדתם כפי שהיא פורטה לעיל לפיה ההסכמה בין הצדדים על-פי פרשנותה הנכונה היא כי הנתבעים ירכשו את חלקה של התובעת בפעילות העסקית הקיימת של החברה, ואת שוויה של פעילות זו בלבד התבקשו מעריכי השווי להעריך. לא ניתן להעריך את שווי הפעילות הקיימת בהתבסס על ההנחה כי פעילות זו תופסק, החברה תפורק ונכסיה ימומשו. מסקנה זו נובעת גם מהעובדה שהצדדים קבעו הוראות נפרדות להערכת נכסי המקרקעין של החברה – שלגביהם היתה ביניהם הסכמה לפיה ניתן לממשם בלי לפגוע בפעילות החברה.

מסקנה דומה עולה מנסיבות ההתקשרות של הצדדים בהסכם ביניהם, הסכם שנכרת על רקע תביעת התובעת במסגרתה כלל לא התבקש סעד של פירוק. נטען כי החברה היא חברה משפחתית המהווה מפעל חיים של הנתבעים, ומטרת ההסכם היתה למצוא פתרון הוגן לסכסוך בין הצדדים תוך שמירה על פעילות החברה וטובת החברה.

18. עוד ציינו הנתבעים כי הם לא הסכימו ואף לא היו מסכימים להסכם שמטרתו או תוצאתו היא פירוק של החברה. זו המסקנה העולה מאומד הדעת הסובייקטיבי שלהם, מלשון ההסכם ומההלכה הפסוקה. לאור העובדה שהדין הפסוק מחייב הערכת שווי חברה בהתאם לשיטת ה-DCF, הרי שזהו גם אומד הדעת האובייקטיבי של הצדדים.

למרות האמור בחרו מעריכי השווי לא לקבוע את שווי הפעילות של החברה כפי שהם התבקשו, אלא מינו עצמם ליועציה העסקיים, וקבעו כי מוטב מבחינתה להפסיק את פעילותה העסקית ולממש את נכסיה. מסקנה זו אינה רלוונטית לאור ההסכמה בין הצדדים לפיה חלקה של התובעת יירכש בהתאם לחלקה בפעילות העסקית הקיימת.

19. בהמשך הבקשה הוסיפו הנתבעים וציינו כי אם בית-המשפט יקבל את עמדת התובעת ביחס לפרשנות ההסכמה בין הצדדים, הם מבקשים כי בית-המשפט יורה על ביטולה של הסכמה זו מכוח ס' 14 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973.

הסכמת הנתבעים ניתנה עקב טעות, והם לא היו מסכימים מלכתחילה להתקשר בהסכם שמשמעותו היא פירוק החברה או רכישת חלקה של התובעת לפי שווי החברה בפירוק, רכישה שמשמעותה היא הלכה למעשה פירוק החברה. התובעת ידעה או למצער היה עליה לדעת כי הסכמת הנתבעים מבוססת על ההנחה כי החברה תמשיך בפעילותה. אף אם התובעת לא ידעה ולא היה עליה לדעת על כך, בנסיבות הענין צודק הוא כי בית-המשפט יורה על ביטול ההסכם.