- הנתבעים טענו כי ההלכה הפסוקה העדיפה את שיטת ה-DCF, וכי מטעם זה יש לפרש את ההסכמה ביניהם כך שמעריכי השווי היו צריכים לנקוט בשיטה זו. אינני מקבלת את הטענה. כפי שהבהרתי לעיל, אכן אין מחלוקת כי שיטת ה-DCF הוכרה בהלכה הפסוקה כשיטת המועדפת לערכת שווי חברות. אולם אין זו השיטה הבלעדית. בפסק -דין קיטאל שנזכר לעיל, הותיר בית-המשפט פתח להערכת שווי בהתאם לשיטות אחרות. בית-המשפט ציין בהקשר זה כי שיטות אחרות עשויות להיות רלוונטיות "בין היתר" במקרה של חברות המצויות בסכנת פירוק ובמקרה של בנקים ושל חברות ביטוח.
הרשימה הזו איננה כמובן רשימה ממצה, ועולה ממנה כי מעריך שווי רשאי להעריך שווי של חברה בהתאם לשיטות אחרות, אם הוא מוצא לנכון כי שיטת חישוב אחרת היא שיטה ההולמת יותר את הנסיבות. זהו בדיוק המקרה דנן בו שיטת ה-DCF לא התאימה – לגישת שני מעריכי השווי - לקבוצת החברות דנן, שהשווי שלהן בהתאם לשיטה זו הוא נמוך יותר מהשווי הנכסי שלהן. כאמור, כך היו סבורים שני המומחים ובמסקנתם זו אין מקום להתערב.
- כפי שהבהרתי לעיל, אין הכרח להסיק כי אימוץ מסקנות המומחים ביחס להערכת השווי של קבוצת החברות יביא לפירוק החברות ולהפסקת פעילותן. ההחלטה אודות המשך פעילות חברות הקבוצה תתקבל על-ידי הנתבעים בהתאם לשיקול דעתם לאחר שהם ירכשו את חלקה של התובעת. אם הם יבקשו להמשיך להפעיל את החברות אף שלגישת המומחים אין בכך היגיון כלכלי (בין אם במסגרת הפעילות הקודמת של החברות או במסגרת אחרת), הם יהיו רשאים לעשות כן, אולם הם אין היגיון "לכפות" החלטה כזו גם על התובעת.
- זאת ועוד. ההיגיון שבבסיס קביעת בית-המשפט העליון לפיה הערכת שווי צריכה להיערך בדרך כלל לפי שיטת ה-DCF, עולה מפסק דינו של בית-המשפט העליון בענין עצמון (ר' ע"א 10406/06 עצמון נ' בנק הפועלים בע"מ 28.12.2009). קביעתו של בית-המשפט (כב' השופט דנציגר) באותו ענין כי אין לקבוע את שווי מניות החברה כנגזרת משוויה בפירוק, נעשתה תוך התייחסות לנקודת המבט של בעלי-מניות המיעוט, ושל התשואה שהם היו עשויים לקבל ממניותיהם אלמלא מכירתן. כך קבע בית-המשפט כי "בהנחה המתבקשת כי בעלי מניות המיעוט היו נכונים להוסיף ולהחזיק בהשקעתם בחברה אלמלא הרכישה, הערכת מניותיהם על-פי שווין היחסי בעסק חי מעניקה להם את התמורה הכספית שוות הערך לרווחים שיכלו להיות מנת חלקם אילו מניותיהם לא היו נלקחות מהם".
אני סבורה כי בהתאם לאותו היגיון יש לקבוע כי כאשר שווי נכסי החברה עולה על הרווחים העתידיים האפשריים שלה, הרי מאותה נקודת מבט של בעלי-מניות המיעוט, התמורה הכספית שהם היו יכולים לקבל תמורת המניות צריכה להיגזר משווי נכסי החברה.
- הנתבעים התייחסו לעובדה שהצדדים הבחינו בין הערכת שווי נכסי המקרקעין של החברה (שלגביה הם מינו שמאי מקרקעין) לבין הערכת השווי של החברות. הם ביקשו להסיק מכך שכוונת הצדדים היתה לייחד הסכמה נפרדת לנכסי המקרקעין שניתן לממשם בלא לפגוע בפעילות החברה – וזאת בניגוד להערכת השווי של קבוצת החברות עצמה.
אכן, הצדדים קבעו מנגנון הערכה שונה לשניים מנכסי המקרקעין ומנגנון נפרד להערכת השווי של קבוצת החברות כשלעצמה. כתוצאה מכך היו המומחים יכולים - אילו הם היו סבורים כי יש להעריך את שווי קבוצת החברות בהתאם לשיטת ה-DCF, לפעול באופן הזה ולהעריך את שווי קבוצת החברות בהתאם לשיטה זו. אולם אין פירוש הדבר כי היה על המומחים לפעול רק לפי שיטה זו. בפועל כאמור המומחים בחרו בשיטת הערכה אחרת. הם היו רשאים לעשות כן בהתאם להסכמת הצדדים, וכאמור אינני סבורה כי יש מקום להתערב בשיקול-דעתם בהקשר זה, שיקול-דעת שהצדדים לא הגבילו אותו.
- עוד טענו הנתבעים כי מסקנתם עולה גם מנסיבות ההתקשרות של הצדדים בהסכם – רצונם למצוא פתרון הוגן לסכסוך בין הצדדים תוך שמירה על פעילות החברה. כפי שהבהרתי לעיל – הנתבעים רשאים לשמור על פעילות החברה אם יבחרו לעשות כן, לאחר שירכשו את חלקה של התובעת בהתאם לשווי ההוגן של חלק זה. לכן גם טענה זו אין בה כדי לשנות את המסקנה שלעיל.
- הנתבעים ציינו כי הפרשנות לפיה המומחים היו רשאים להעריך את שווי החברות בהתאם לשיטת השווי הנכסי, מנוגדת לאומד הדעת הסובייקטיבי שהיה להם בעת ההתקשרות בהסכם בישיבת יום 24.12.2015. אני סבורה כי יש לדחות טענה זו. ראשית, מדובר בטענה עובדתית שאין מקום לאפשר לנתבעים להעלות אותה בשלב זה של הדיון.
על-כל-פנים, גם לו ניתן היה לקבוע כי זהו אומד הדעת הסובייקטיבי של הנתבעים, ודאי שלא ניתן לקבוע כי פרשנות זו משקפת את אומד דעתה של התובעת. תהליך של פרשנות הסכם צריך להתבצע באמצעות בחינת אומד הדעת של שני הצדדים להסכם. הפרשנות הנכונה היא זו העולה מאומד-הדעת המשותף של שני הצדדים להסכם (ר, בג"ץ 84/93 ברק נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ"ע(1) 3). אם לא ניתן לאתר אומד דעת כזה, על בית-המשפט לאתר את התכלית האובייקטיבית המשותפת של ההסכם (ר' ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 313). לכן לא ניתן לפרש את ההסכם בין הצדדים בהתאם לאומד-הדעת הסובייקטיבי של הנתבעים שלא קיבל ביטוי בהסכם הכתוב.
- בהתייחס לשאלת אומד-הדעת האובייקטיבי של הצדדים להסכם, טענו הנתבעים כי לאור העובדה שההלכה הפסוקה מחייבת הערכת שווי חברה בהתאם לשיטת ה-DCF, הרי שזהו גם אומד-הדעת האובייקטיבי של הצדדים. אינני מקבלת טענה זו שכן כפי שהבהרתי לעיל, ההלכה הפסוקה הותירה פתח להערכת שווי בשיטות אחרות.
- מעבר לכך, פנייה לאומד-הדעת האובייקטיבי המשותף שניתן לייחס לצדדים, עשויה להביא לטעמי דווקא למסקנה הפוכה. כך אומד-הדעת האובייקטיבי של צדדים לחוזה משקף את המטרה העסקית ושיקולים שצדדים סבירים, נבונים והוגנים היו מציבים לנגד עיניהם (ר' פס"ד אפרופים שהוזכר לעיל). כן נפסק כי אומד-הדעת האובייקטיבי מושפע מעיקרון תום-הלב ומתחשב באינטרסים של היגיון וסבירות כלכלית.
ואולם, עמדת הנתבעים איננה סבירה מבחינה כלכלית. היא מאפשרת לנתבעים באופן תיאורטי לרכוש את חלקה של התובעת בהתאם לשיטת ה-DCF ולמכור את החברה בסמוך לאחר מכן בהתאם לשווי הנכסי שלה (שהוא השווי שקונה מרצון היה מסכים לשלם עבורה). תוצאה כזו איננה סבירה ואיננה הוגנת כלפי התובעת.
- אכן במסגרת ישיבת יום 5.2.2017 הסכים ב"כ הנתבעים להתחייב כי אם החברה תפורק לאחר שחלקה של התובעת יירכש בהתאם לשוויו לפי שיטת ה-DCF, תיערך התחשבנות בין הצדדים ולתובעת ישולמו הפרשים ככל שיהיו בין שווי נכסי החברה כפי שיימכרו לבין שווי הפעילות שלה (ר' עמ' 6 שורות 13-14 לפרוטוקול).
ואולם, הסכמה (מתבקשת) זו לא היתה חלק מההסכמה בין הצדדים – והעובדה שב"כ הנתבעים הסכים להוסיפה להסכמה המקורית של הצדדים, מעידה על כך כי ההסכמה המקורית צריכה להתפרש באופן שונה מזה לא טוענים הנתבעים. זאת משום שכאמור קבלת עמדת הנתבעים (ללא התוספת שצוינה בישיבת 5.2.2017) היא הסכמה שאיננה עולה בקנה אחד עם אינטרסים של היגיון ושל סבירות כלכלית. לא ניתן לפרש את ההסכמה המקורית בין הצדדים בהתאם לתוספת שהנתבעים הסכימו להוסיף לה לאחר שהסכמה זו כבר קיבלה תוקף.
- מעבר לכך, עמדת הנתבעים ביחס לאפשרות לעריכת התחשבנות מאוחרת, איננה מועילה גם משום שאפשרות זו מנוגדת להסכמה המקורית בין הצדדים שנועדה לנתק את הצדדים זה מזה באופן סופי. הותרת אפשרות של התחשבנות נוספת בעתיד מסכלת את המטרה הזו, ומותירה את התובעת בעלת ענין בנעשה בחברה, באופן הפעילות שלה, בהוצאותיה וכיו"ב – בניגוד לכוונת הצדדים.
סיכומה של נקודה זו – אינני מקבלת את טענת הנתבעים ביחס לפרשנות הנכונה של ההסכמה בין הצדדים לגבי סמכותם של מעריכי השווי מטעמם.
טענת הנתבעים כי הם זכאים לבטל את ההסכמה החוזית ביניהם עקב טעות
- אינני סבורה גם כי יש לקבל את טענת הנתבעים לגביה ההסכמה ביניהם לבין התובעת על פרשנותה הנכונה מקורה בטעות, המקנה להם את הזכות לבטלה. אינני סבורה כי ניתן - לאחר שבית-המשפט מפרש הסכם בין הצדדים, מקבל בהקשר זה טענה של אחד הצדדים ודוחה את הטענה של הצד האחר – לקבל טענה לפיה הצד שהפרשנות לה הוא טען נדחתה, "טעה". קבלת עמדה כזו משמעה שבכל מקרה בו ישנה מחלוקת פרשנית בין צדדים להסכם, יוכל הצד שבית-המשפט דחה את עמדתו לבקש שבית-המשפט יבטל את ההסכם מחמת טעות. מובן כי אין לקבל עמדה כזו.
הפרשנות שבית-המשפט נותן להסכם במסגרת פסק דינו היא הפרשנות ה"נכונה" של ההסכם, והעובדה שאחד הצדדים סבר כי יש לפרש את ההסכם בצורה שונה – אין פירושה כי הוא טעה כאשר הוא התקשר בהסכם.
מעבר לכך, טענת הטעות היא טענה חדשה, שאין מקום לאפשר לנתבעים להעלות אותה בשלב זה של הדיון, במועד ובאופן בו היא הועלתה – על רקע כל שנאמר לעיל.
סוף דבר
- לכן, לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי על הנתבעים לרכוש את חלקה של התובעת בהתאם לממוצע בין חוות-הדעת של המומחים מטעם הצדדים כדלקמן –
שווי פעילות החברות – 53,129,714 ₪.
שווי הנכס בקרית אריה – 26,425,000 לא כולל מע"מ.
שווי הנכס בסגולה – 9,055,000 ₪ לא כולל מע"מ.
שווי כלל הנכסים עומד על סכום של 88,809,714 ש"ח ושווי חלקה של התובעת (שליש) עומד על 29,603,238 ₪.
הנתבעים יעבירו לתובעת את הסכום האמור תוך 30 יום מהיום, וכנגד העברה זו יעברו כלל זכויות התובעת בקבוצת החברות ובנכסיהן לידי הנתבעים. מאחר שהצדדים לא הודיעו כי הם פנו ליועץ מס שיחווה את דעתו ביחס לדרך החוקית הזולה ביותר באמצעותה ניתן יהיה לבצע את העברת המניות, תבוצע העברת המניות באופן שפורט לעיל.
אני מחייבת את הנתבעים 2-3 יחד ולחוד לשאת בהוצאות התובעת בסכום כולל של 40,000 ₪.
ניתן היום, כ"ז ניסן תשע"ז, 23 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.
רות רונן