- כאמור, הנתבעים הוסיפו וטענו כי מעריכי השווי סטו באופן יסודי מהסכמת הצדדים והמנדט שנמסר להם, וכי מטעם זה יש למחוק את הערכות השווי שלהם או להורות להם לתקנן.
בקשת התובעת לסילוק על הסף של בקשת הנתבעים
- התובעת הגישה בקשה לסילוק על הסף של בקשת הנתבעים שתוארה לעיל. לגישתם, בקשה זו חורגת מהסכמת הצדדים בישיבת יום 5.2.2017, בה הצדדים סיכמו את טענותיהם והסכימו מפורשות כי אם הם לא יגיעו להסכמה, בית-המשפט יכריע במחלוקת ביניהם.
- הנתבעים השיבו לבקשה לסילוק על הסף. הם טענו כי הצורך בהגשת בקשתם נבע מהתנהלות חסרת תום-לב של התובעת. הצדדים הסכימו כזכור בסיומה של ישיבת יום 5.2.2017 לנסות לבוא בדברים בניסיון להסכים על מכירת החברות לצד שלישי. לגישת הנתבעים, במסגרת המשא-ומתן בין הצדדים, התובעת חזרה בה מהצעה שהיא עצמה העלתה, והערימה שלל דרישות שונות בשלהן הצדדים לא הגיעו להסכמה.
עוד נטען כי בהליך דנן טרם התקיים בירור כלשהו לגופו של ההליך, והדיון מיום 5.2.2017 נגע רק להכרעה בבקשות שעמדו לפני בית-המשפט באותה עת. ההכרעה בבקשות אלה אינה מסיימת בהכרח את ההליך. הנתבעים לא ויתרו על זכותם בדין להגיש בקשות נוספות ואחרות בהליך.
- הנתבעים הוסיפו כי בקשתם לא כללה טענות עובדתיות חדשות. עמדתם פורטה בתשובתם מיום 7.12.2016, ואין בבקשה הנוכחית טענות עובדתיות מעבר לאמור בתגובה זו. בקשה לביטול ההסכם מחמת טעות היא בקשה שניתן להגישה גם לאחר מתן פסק -דין בהליך.
- בתשובתה לתגובת הנתבעים, טענה התובעת כי מדובר בניסיון חסר תום-לב של הנתבעים "לפתוח" את הדיון בניגוד גמור להחלטות בית-המשפט. התובעת התייחסה לטענות הנתבעים הנוגעות למשא-ומתן בין הצדדים, וציינה כי טענות הנתבעים בהקשר זה מנוגדות להלכה הקובעת כי דיונים כאלה הם חסויים. כך נאמר גם מפורשות בפתח המשא-ומתן. התובעת טענה כי דווקא הנתבעים היו אלה שניסו לסחוט אותה ולא להיפך.
התובעת טענה כי אין מקום בשלב זה של הדיון לאפשר לנתבעים להרחיב את חזית המחלוקת ולנסות לאתר מחלוקות חדשות יש מאין. נטען כי בית-המשפט צריך להוקיע את התנהגות הנתבעים ולפסוק כנגדם הוצאות משמעותיות.
דיון
- לאחר שעיינתי בכל טענות הצדדים כפי שפירטתי אותן לעיל, אני סבורה כי יש לקבל את עמדת התובעת ולדחות את עמדת הנתבעים מהטעמים שאפרט להלן. במסגרת זו אתייחס ככל שיהיה בכך צורך גם לבקשה הנוספת של הנתבעים ולבקשת התובעת לסלק בקשה זו על הסף.
אני סבורה כי כעולה מהסכמת הצדדים בישיבת יום 24.12.2015, הצדדים הסכימו כי הסכסוך ביניהם יסתיים באופן שהנתבעים ירכשו את חלקה של התובעת בהתאם למנגנון שהצדדים הסכימו עליו בפרוטוקול אותה ישיבה. הצדדים מינו את המומחים מטעמם על-מנת שאלה יקבעו בהתאם לשיקול-דעתם את שווי חלקה של התובעת בפעילות החברה. משהמומחים פעלו באופן זה והגישו חוות-דעת בהתאם להסכמת הצדדים, יש לכבד את האמור בחוות-הדעת ולהכריע במחלוקת בין הצדדים בהתאם לחוות-הדעת הללו.
אינני סבורה כי המומחים חרגו מהמנדט שנמסר להם. כן אינני סבורה כי יש מקום לקבוע כי הצדדים הגבילו את המומחים ביחס לאופן קביעת שווי חלקה של התובעת בפעילותה של קבוצת החברות. לכן, אינני מקבלת את טענת הנתבעים בבקשה הנוספת שהוגשה על-ידיהם ביחס לפרשנות ההסכמה בין הצדדים וביחס לביטולה מחמת טעות שלהם בהתקשרות בהסכם עם התובעת.
עניינים אלה יפורטו להלן.
מינוי המומחים המוסכמים וסיום הסכסוך
- כפי שעולה מהסכמת הצדדים כפי שהיא באה לידי ביטוי בפרוטוקול ישיבת יום 15.12.2015, הסכמה זו נועדה להביא ל" לפתרון מכלול הסכסוכים בין הצדדים". כאמור, מכוח ההסכמה הנ"ל כפי שהיא צוטטה לעיל, הסכימו הצדדים כי הנתבעים ירכשו את חלקה של התובעת בפעילות העסקית של החברות. לצורך קביעת שוויה של פעילות זו מונו המומחים. מכאן שלאחר שנקבע שווי הפעילות העסקית של החברות על-ידי המומחים, על הנתבעים לרכוש את חלקה של התובעת בפעילות זו, ובכך יבוא הקץ למכלול הסכסוכים בין הצדדים – קרי ההליך דנן יסתיים.
מבחינה זו אינני מקבלת את טענת הנתבעים לפיה ההכרעה הנוכחית אינה מסיימת בהכרח את ההליך דנן, וכי הנתבעים רשאים להגיש בקשות נוספות במסגרתו. כפי שתואר לעיל – לא אלה הם פני הדברים. ההכרעה הנוכחית תשלים את ההסכמה מיום 24.12.2015 שנועדה לסיים את הסכסוך בין הצדדים.
- הפעילות העסקית של החברות אכן הוערכה על ידי שני מעריכי השווי שהצדדים עצמם מינו אותם בהסכמה. מסקנתם של שני מעריכי השווי ביחס לשווי הפעילות העסקית של החברות היתה זהה: הם קבעו כי הערכת שווי זה צריכה להתבצע בהתאם לשיטת השווי הנכסי ולא בהתאם לשיטת ה-DCF, והם העריכו את השווי בהתאם לשיטה זו.
מאחר שמדובר במומחים מוסכמים, שהצדדים בחרו בהם ונתנו להם מנדט ביחס להערכת שווי החברות לצורך יישום ומימוש ההסכמה ביניהם, אני סבורה כי אין מקום להתערב במסקנתם. יש לקבוע את שווי הפעילות העסקית של החברות בהתאם לחוות-הדעת של המומחים, ואת חלקה של התובעת בהתאם לשווי זה.
ההלכה הפסוקה ושיטת ה-DCF
- טענתם הראשונה של הנתבעים בהקשר זה היתה כי הערכת השווי של המומחים מנוגדת להלכה הפסוקה, שהעדיפה את שיטת ה-DCF לצורך הערכת שווין של חברות. אני סבורה כי אין מקום לקבל טענה זו.
- אכן, ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי שיטת ה-DCF היא השיטה המועדפת להערכת שווי. יחד עם זאת, ההלכה הפסוקה לא קבעה כי זוהי השיטה הבלעדית שאין בלתה.
כך בפסק -הדין המנחה בהקשר זה - רע"א 779/06 קיטאל החזקות ופיתוח בינלאומי בע"מ נ' ממן (28.8.2012, להלן: "פס"ד קיטאל") קבע בית-המשפט העליון (כב' השופט דנציגר) כי –
"בנקודה זו אבקש להוסיף כי מעבר לאינדיקציות שעשויות לייתר הערכת שווי על-פי שיטת ה-DCF, אין חולק כי ישנן חברות שאופי פעילותן אינו מאפשר הערכת שווי על-פי שיטת ה-DCF ולפיכך הערכתן תתבצע באחת משיטות ההערכה האחרות המקובלות, בהתאם למאפייניהן. בין היתר מקובל לומר שהערכת שווין של חברות המצויות בקשיים ואשר סכנת פירוק מרחפת מעליהן (שלגביהן לא ניתן לבצע תחזית הצופה פני עתיד) תיעשה בדרך כלל על-פי מודל השווי הנכסי. כמו כן מקובל לומר כי הערכת שוויין של חברות שעיקר נכסיהן הינם כספיים (כגון בנקים וחברות ביטוח) תיעשה בשיטות הערכה אחרות ולא בשיטת ה-DCF (או תוך התאמה מסוימת של שיטת ה-DCF)".
העולה מהאמור לעיל הוא כי בית-המשפט העליון הותיר פתח לשיטות חישוב שונות במקרים מתאימים שאינן שיטת ה-DCF. זאת, חרף הקביעה שלו לפיה השיטה הראשונית לפיה יש להעריך שווי חברות היא שיטת תזרים המזומנים.
- ההחלטה ביחס לשיטת ההערכה בה יש לנקוט בכל מקרה ומקרה, היא החלטה שמי שצריך לקבלה הוא מעריך השווי. במקרה דנן מעריכי השווי מונו על-ידי הצדדים כדי להעריך את שווי פעילות החברה, כאשר בכלל זה היה עליהם לקבוע מהי שיטת ההערכה בה יש לבחור. כל עוד מעריכי השווי קיבלו את החלטתם בהקשר זה באופן מיודע, תוך בחינת השיטות הקיימות ובחירה מושכלת ביניהם, הרי ככלל בית-המשפט אינו צריך להתערב בהחלטה זו.
כך היו פני הדברים אילו היה מדובר במומחה מטעם בית-המשפט שבית-המשפט אינו נוהג בדרך כלל להתערב בחוות-דעתו בהעדר נימוקים כבדי משקל לכך (ר' למשל בר"מ 5171/07 אלי מנשה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חולון, 31.12.2007). הדברים יפים מכוח קל וחומר כאשר מדובר במומחים שמונו על-ידי בית-המשפט לבקשת הצדדים ולבחירתם שלהם, מכוח ההסכמה ביניהם. אין מקום לטעמי כי בית-המשפט יתערב בשיקול-הדעת של המומחים הללו – לא ביחס לבחירת השיטה להערכת שווי הפעילות העסקית של החברה ולא ביחס ליישומה של שיטה זו על הנתונים של החברות דנן.
- ודוק – שני המומחים, שהצדדים לא ערערו כמובן על מומחיותם, ניסיונם ותום-לבם בהערכת השווי, היו מודעים לקיומה של שיטת ה-DCF כשיטה הראשונית להערכת שווין של חברות. כך, רו"ח בלומנטל ציין בחוות-דעתו כי "בית-המשפט העליון רואה בשיטת היוון תזרימי המזומנים (DCF) כגישה המתאימה ביותר להערכת שווי כלכלי פנימי של הנכס". למרות זאת הוא קבע כי במקרה דנן יש להעדיף שיטה אחרת, שיטת השווי הנכסי משום ש"לחברה יש נכסים אשר ערכם הכלכלי עולה על היוון תזרים המזומנים העתידי הצפוי לחברה תחת המשך המצב הקיים, בהנחה של פעילוות באותה מתכונת בה היא פועלת כיום, ולכן בהנחה של המשך הפעילות הקיימת, ביצוע מימוש לנכסי החברה (runoff) באופן מבוקר יניב ערך גבוה יותר עבור הבעלים".
- באופן דומה גם חוות-הדעת השנייה של דלויט התייחסה למספר שיטות מקובלות להערכת שווין של חברות ובכלל זה גישת ההכנסות, גישת השווי הנכסי וגישת השוק. גם דלויט העריכו את החברה בשלב הראשון בהתאם לשיטת ה-DCF וקבעו כי תחזית המזומנים התפעוליים של החברה הניבה שווי פעילות המשקף שיעור תשואה נמוך על נכסי החברה. שווי החברה לפי שיטה זו – כך נקבע בחוות-הדעת – נמוך באופן מהותי מההון העצמי המתואם של החברה.
בחוות-הדעת נאמר כי "היות ושווי הוגן אמור לשקף את השווי המיטבי שניתן להפיק מנכסי החברה, מצאנו כי הגישה המתאימה יותר להערכת שווי הקבוצה הינה שיטת השווי הנכסי הנקי (NAV)".
- מכאן כי שני המומחים היו מודעים לקיומה של שיטת ה-DCF, הם העריכו את שווי קבוצת החברות גם בהתאם לשיטה זו, ובחרו להעדיף שיטת הערכת שווי שונה, לפי שיקול-דעתם המקצועי ולאור העובדה שנתוני הקבוצה הצדיקו לגישתם שימוש בשיטה אחרת. בשיקול-הדעת המקצועי הזה, אני סבורה כי אין מקום שבית-המשפט יתערב.
אני סבורה כי די בדברים אלה כדי להביא למסקנה לפיה יש לקבל את חוות-דעתם של המומחים, ולקבוע את שווי חלקה של התובעת בהתאם לחוות-הדעת הללו, תוך יישום ההסכמה בין הצדדים בהקשר זה. יחד עם זאת, למען שלמות התמונה, אתייחס גם לטענות נוספות של הנתבעים כפי שהן עלו בכתבי בית-הדין השונים שהם הגישו לאחר שהוגשו חוות-הדעת, ובסיכומי טענותיהם בישיבת יום 5.2.2017.
הטענה לפיה המומחים חרגו מהמנדט שנמסר להם
- כפי שציינתי לעיל, אחת מטענותיהם של הנתבעים היתה כי המומחים חרגו מסמכותם ומהמנדט שנמסר להם בהתאם להסכמת הצדדים, כאשר הם העריכו את שווי החברות בקבוצה בהתאם לשיטת השווי הנכסי. טענה זו מבוססת על טענה נוספת הנוגעת להסכמת הצדדים על-פי פרשנותה הנכונה לשיטת הנתבעים – פרשנות לפיה הערכת השווי נועדה לקבוע את שווי הפעילות של החברה ולא את שווי נכסיה במטרה לפרקה. לגישת הנתבעים – זוהי הסיבה שהצדדים עשו שימוש במונח "שווי הפעילות" קרי הם לא ביקשו הערכת שווי המבוססת על ההנחה שהחברות יפורקו.
- אינני מקבלת את הטענה. אכן, הנחת העבודה של מעריכי השווי היתה כי לחברות בפעילותן הנוכחית אין הצדקה כלכלית. זאת משום שכפי שהובהר לעיל, נכסיה של החברה עולים בערכם הכלכלי על היוון תזרים המזומנים העתידי הצפוי לה בהנחה של המשך המצב הקיים. במצב כזה, החלטה עסקית רציונלית היא לא להמשיך את המצב הקיים אלא למכור את נכסי החברה.
יחד עם זאת, ובניגוד לטענת הנתבעים, המומחים לא כפו על הנתבעים למכור את החברה. המומחים ביצעו הערכת שווי, ובחרו בשיטת הערכה אחת על פני שיטת הערכה אחרת. אם הנתבעים חפצים – חרף המסקנה שלעיל – להמשיך לאחר רכישת חלקה של התובעת, לקיים את פעילותה של קבוצת החברות באותה מתכונת בה היא פעלה בעבר, הם רשאים כמובן לעשות כן.
הנתבעים טענו בין היתר כי החברה היא "מפעל חיים" שלהם, וכי מטרת ההסכם היתה מבחינתם למצוא פתרון הוגן לסכסוך בין הצדדים תוך שמירה על פעילות החברה. כפי שהבהרתי, אם הנתבעים אכן מבקשים להמשיך להפעיל את החברה באופן בו היא פעלה עד היום משום שחברה זו מהווה את מפעל חייהם – הם רשאים לעשות כך. אולם, אין בהחלטתם האפשרית של הנתבעים ביחס לאופן הפעלת החברה בעתיד, כדי להשליך על שווי חלקה של התובעת בחברה. שווי זה צריך להיקבע – בהתאם להסכמת הצדדים – על-פי חוות-דעת המומחים, אשר היו סבורים כאמור כי יש להעריך את השווי הזה בהתאם לשיטת השווי הנכסי ולא בהתאם לשיטת ה-DCF.
- הנתבעים טענו כפי שציינתי, כי מעריכי השווי בחרו לא לקבוע את שווי הפעילות של החברה כפי שהם התבקשו, אלא "מינו עצמם ליועציה העסקיים", וקבעו כי מוטב מבחינתה להפסיק את פעילותה העסקית ולממש את נכסיה. לאור כל האמור לעיל, אינני מקבלת גם את הטענה הזו. מעריכי השווי אכן לא התבקשו לקבוע איך צריכה החברה לפעול בעתיד. הם התבקשו לקבוע את שווי חלקה של התובעת בשווי הפעילות של החברות, וכך הם עשו. להערכתם שווי זה נגזר מהשווי הנכסי של קבוצת החברות, וכך יש להעריך את חלקה של התובעת בחברות.
טענות הנתבעים הנוגעות לפרשנות ההסכם בין הצדדים
- במסגרת הבקשה שהגישו הנתבעים לאחר ישיבת יום 5.2.2017 ולאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמה ביניהם, העלו הנתבעים טענות הנוגעות לאופן בו יש לפרש את ההסכמה בין הצדדים לשיטתם.
- אני סבורה כי לא היה מקום כי הנתבעים יעלו טענות נוספות אלה לאחר הישיבה שהסתיימה בהודעה מפורשת של הצדדים כי אם הם לא יגיעו להסכמה, הם יבקשו "שבית-המשפט יכריע במחלוקת בינינו". במילים אחרות – אלמלא היו הצדדים מבקשים לקיים הידברות ביניהם בטרם יכריע בית-המשפט במחלוקת ביניהם, היה בית-המשפט מכריע במחלוקת זו בהתאם לטענות שהצדדים העלו בישיבת יום 5.2.2017.
לא היתה כל מניעה כי הנתבעים יעלו את מכלול הטענות שלהם במסגרת האפשרות שניתנה להם לעשות כן במסגרת ישיבת יום 5.2.2017. העובדה שהנתבעים בחרו לאחר ישיבה זו להעלות טענות נוספות, מנוגדת לכן לבקשת הצדדים בסיומה של אותה ישיבה, ולכן אין לקבלה.
- יחד עם זאת, גם לגופו של ענין אינני סבורה כי יש לקבל את עמדת הנתבעים בבקשה הנוספת שלהם. כאמור, עמדה זו מבוססת על הנחת הנתבעים כי ה"מנדט" שנמסר למומחים שהצדדים מינו, היה מנדט שהוגבל להערכת שווי קבוצת החברות בהתאם לשיטת ה-DCF ולא בהתאם לשיטות הערכה קבילות אחרות.
- אינני מקבלת טענה זו חרף מכלול הטענות של הנתבעים בהקשר זה.
הנתבעים הסתמכו בטענתם בין היתר על לשון ההסכם. אולם, אין ספק כי הצדדים לא קבעו בהסכמה ביניהם כי מעריכי השווי אליהם יפנו יעריכו את שווי החברה ק' בהתאם לשיטת ה-DCF ולא בהתאם לשיטת הערכה אחרת כלשהי. כל שנאמר הוא שמעריכי השווי יקבעו את מחיר הרכישה של חלקה של התובעת בחברה, וזאת "באמצעות הערכות שווי שיקבעו את שווי הפעילות". הצדדים לא הגבילו אם כן בצורה ברורה ומפורשת את מעריכי השווי ביחס לשיטת הערכת השווי בה הם יהיו רשאים לנקוט.