- הנתבעים טענו כי ההלכה הפסוקה העדיפה את שיטת ה-DCF, וכי מטעם זה יש לפרש את ההסכמה ביניהם כך שמעריכי השווי היו צריכים לנקוט בשיטה זו. אינני מקבלת את הטענה. כפי שהבהרתי לעיל, אכן אין מחלוקת כי שיטת ה-DCF הוכרה בהלכה הפסוקה כשיטת המועדפת לערכת שווי חברות. אולם אין זו השיטה הבלעדית. בפסק -דין קיטאל שנזכר לעיל, הותיר בית-המשפט פתח להערכת שווי בהתאם לשיטות אחרות. בית-המשפט ציין בהקשר זה כי שיטות אחרות עשויות להיות רלוונטיות "בין היתר" במקרה של חברות המצויות בסכנת פירוק ובמקרה של בנקים ושל חברות ביטוח.
הרשימה הזו איננה כמובן רשימה ממצה, ועולה ממנה כי מעריך שווי רשאי להעריך שווי של חברה בהתאם לשיטות אחרות, אם הוא מוצא לנכון כי שיטת חישוב אחרת היא שיטה ההולמת יותר את הנסיבות. זהו בדיוק המקרה דנן בו שיטת ה-DCF לא התאימה – לגישת שני מעריכי השווי - לקבוצת החברות דנן, שהשווי שלהן בהתאם לשיטה זו הוא נמוך יותר מהשווי הנכסי שלהן. כאמור, כך היו סבורים שני המומחים ובמסקנתם זו אין מקום להתערב.
- כפי שהבהרתי לעיל, אין הכרח להסיק כי אימוץ מסקנות המומחים ביחס להערכת השווי של קבוצת החברות יביא לפירוק החברות ולהפסקת פעילותן. ההחלטה אודות המשך פעילות חברות הקבוצה תתקבל על-ידי הנתבעים בהתאם לשיקול דעתם לאחר שהם ירכשו את חלקה של התובעת. אם הם יבקשו להמשיך להפעיל את החברות אף שלגישת המומחים אין בכך היגיון כלכלי (בין אם במסגרת הפעילות הקודמת של החברות או במסגרת אחרת), הם יהיו רשאים לעשות כן, אולם הם אין היגיון "לכפות" החלטה כזו גם על התובעת.
- זאת ועוד. ההיגיון שבבסיס קביעת בית-המשפט העליון לפיה הערכת שווי צריכה להיערך בדרך כלל לפי שיטת ה-DCF, עולה מפסק דינו של בית-המשפט העליון בענין עצמון (ר' ע"א 10406/06 עצמון נ' בנק הפועלים בע"מ 28.12.2009). קביעתו של בית-המשפט (כב' השופט דנציגר) באותו ענין כי אין לקבוע את שווי מניות החברה כנגזרת משוויה בפירוק, נעשתה תוך התייחסות לנקודת המבט של בעלי-מניות המיעוט, ושל התשואה שהם היו עשויים לקבל ממניותיהם אלמלא מכירתן. כך קבע בית-המשפט כי "בהנחה המתבקשת כי בעלי מניות המיעוט היו נכונים להוסיף ולהחזיק בהשקעתם בחברה אלמלא הרכישה, הערכת מניותיהם על-פי שווין היחסי בעסק חי מעניקה להם את התמורה הכספית שוות הערך לרווחים שיכלו להיות מנת חלקם אילו מניותיהם לא היו נלקחות מהם".