תחולת הדין הזר
- בסיכומיהם טענו הנתבעים, כי על תביעה להפרת זכות יוצרים חל דין מקום ההפרה, ולכן היה על התובע להוכיח את הדין הזר. מדובר בטענה שלא נטענה בכתב ההגנה והועלתה לראשונה בשלב ההוכחות, כלאחר יד. מדובר אף בטענה משוללת יסוד, לאור העובדה שהסכם ההפצה בין בעלי הזכויות (תנין הפקות) נחתם עם ארמוזה בישראל. במסגרת הסכם זה, הצהירה תנין הפקות כי היא בעלת זכויות היוצרים בפורמט (לאחר שרכשה אותן מהתובע ושותפיו), והיא מעניקה לארמוזה את זכות ההפצה הבינלאומית של הפורמט. הנתבעים ידעו, כי תנין הפקות קשורה בהסכמים שנחתמו בישראל עם התובע, אשר במסגרתם הובטח לו קרדיט על הפורמט שיופץ בישראל או בחו"ל.
יתירה מכך, גם אם נכונה הטענה, כי הדין החל על עוולות בתחום הקניין הרוחני הוא דין מקום ההפרה, לא הוכח על ידי הנתבעים כי מדובר בדין שונה מהדין הנוהג בישראל. המומחה מטעם הנתבעים לא ביסס את קיומו של דין שונה במדינות העולם. חזקת שוויון הדינים, המוכרת על ידי המשפט הבינלאומי-פרטי, מושתתת על ההנחה, כי החוקים במדינות הנאורות הם זהים (ת.א. (ת"א) 41/92 קימרון נ' שנקס, פ"מ תשנ"ג(3) 10, 21).
יתירה מכך, מסתבר כי הדין הנוהג במדינות העולם הנאורות, דומה לדין החל בישראל, כפי שהוסבר בסעיפים 20-24 לפסק הדין.
מעבר לנדרש אציין, כי הדיון התנהל מראשיתו בהתאם לדין הנוהג במדינת ישראל, והנתבעים לא ערערו על כך עד לסיומו של ההליך. טענתם בנוגע לתחולת הדין הזר הועלתה בשיהוי ניכר, שלא לומר בחוסר תום לב, והיא מהווה הרחבת חזית אסורה בנסיבות הענין ובנוסף, אין בה ממש.
יצירה טלוויזיונית לאור חוק זכות יוצרים
- סעיף 4 לחוק קובע את התנאים לקיום זכות יוצרים ביצירה. בין היתר, מציין החוק רשימה סגורה של סוגי יצירות והן "יצירה ספרותית, יצירה אומנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוזיקלית" וקובע כי ההגנה תינתן אך ורק ליצירה מקורית אשר קובעה בצורה מוחשית. (תמיר אפורי חוק זכות יוצרים (2012), עמ' 91-92).
ההלכה העקרונית היא כי יצירה הראויה להגנת זכות יוצרים צריכה להיות פרי כשרון, מאמץ והשקעה של המחבר, באופן המקנה לה אופי שונה מאופי החומרים מהם עוצבה, ואולם לשם מילוי דרישה זו די במידה צנועה של כשרון ומאמץ (ראה ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, עמ' 346).
"יצירה דרמטית" מוגדרת בחוק כך: