מכאן, ובשים לב לכך שהתובע הועסק בצמח 42 חודשים ברציפות, ובהיעדר טענה אחרת, הרי שמקץ 6 חודשים מתחילת עבודתו, יש לראות בתובע עובד קבוע [ראו: עד"מ 1013/04 מוסלמי עטאף – אברמוביץ צבי את יצחק (08.08.05)].
אשר לטענת הנתבעות בסיכומיהן, לפיה תקופת הניסיון הוארכה לכדי 24 חודשים.[44] די כי נאמר שטענה זו לא הוכחה. הנתבעות לא הצביעו על מקור נורמטיבי, אשר חל על הצדדים, ואשר האריך את תקופת הניסיון.
למעלה מן הצריך, ובהקשר לשאלת היותו של עובד "קבוע" לאור הוראות צו ההרחבה בענף החקלאות, נאמר כי ניתן למצוא בפסיקת בתי הדין האזוריים גישה לפיה בהקשר בו עסקינן מוטל על העובד הנטל להוכיח כי יש להגדירו כעובד קבוע, וזאת גם מן הטעם שעובד זר המגיע לארץ ואשר העסקתו מוגבלת על פי הוראות הדין, מלכתחילה נראה כי מתאים יותר להגדרת המונח 'עובד זמני' שמופיעה בפתח צו ההרחבה (' 'עובד זמני' - עובד שמתקבל לעבודה מלכתחילה לעבודה זמנית'), מאשר הגדרתו כ"עובד קבוע".
אנו איננו שותפים לגישה זו, ראשית, משום שיש בה כדי ליצור הפליה, שנית, משום שעל פי לשון הצו עובד הופך להיות קבוע לאחר 6 חודשי עבודה, ושלישית, משום שהנמקה זו עלולה ליצור תמריץ משמעותי להעדיף עובדים זרים על פני עובדים מקומיים, מגמה שהמחוקק מבקש למנוע.
- נוכח כל האמור, ובהיעדר טענת הגנה ממשית כלשהי, אנו מקבלים את התביעה, וקובעים כי התובע זכאי לפדיון 14 ימי הבראה בסך של 5,236 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כחוק, מיום 01.04.14, ועד למועד התשלום המלא בפועל.
מאחר שמדובר בזכאות בזיקה לעבודת התובע בשנתיים האחרונות לעבודתו, הרי שבסכום זה על הנתבעות לשאת ביחד ולחוד.
פדיון חופשה
טענות הצדדים
- התובע טען, כי הנתבעות, לא צברו ו/או לא פדו לזכותו את מלוא ימי החופשה להם הוא זכאי, מכוח צו ההרחבה בענף החקלאות ומכוח "הדין". על כן, עתר לחייב את הנתבעות, לשלם לו פדיון 38 ימי חופשה, בעד שלוש שנות העבודה האחרונות, בסך של 7,028.48 ₪ [38 ימים * 184.96 ₪ "שכר יסוד ליום"].
- בכתב ההגנה נטען: כי "התובע קיבל זכויותיו לרבות חופשות ו/או תמורת חופשה"; כי "התובע אינו זכאי לנטען על ידו"; וכי "במועד סיום יחסי העבודה עמדו לזכות התובע 12.83 ימי חופשה".
- בסיכומיו, הפנה התובע לכך, שהרישומים בדבר ניצול לכאורה של ימי החופשה המופיע בתלושי השכר, נעשה בחודשי עבודה מלאים, בהם התובע עבד לעתים 28 ימים בחודש, כך שמתעוררת תהייה באשר לשאלת הניצול בפועל. הנתבעות, מצידן, חזרו וטענו כי במועד סיום העבודה עמדו לזכות התובע 12.83 ימי חופשה לפדיון, וכנובע מכך הודו, כי התובע זכאי לתשלום בסך של 2,373 ₪.