דיון והכרעה
- על פי סעיף 25 לצו ההרחבה הענפי, התובע זכאי לימי חופשה כדלקמן: בעד שנות העבודה הראשונה עד השלישית – 12 ימי עבודה לשנה; בעד שנת העבודה הרביעית – 16 ימי עבודה לשנה. מכאן, שבעד תקופת עבודתו, היה על הנתבעות לצבור לזכות התובע 44 ימי חופשה.
- מסקנתנו היא, כי הנתבעות לא הרימו את הנטל המוטל על שכמן להוכיח, כי התובע שהה בחופשה בפועל.
בגדר האמור לעיל, הנתבעות לא הציגו פנקס חופשה, ואף לא הציגו את כל תלושי השכר, אלא רק החל מחודש ספטמבר 2011.
מעיון בתלושי השכר שהונחו לפנינו, אין מנוס מן המסקנה כי חשבון החופשה שנוהל על גבי התלושים, אינו מעיד על מתן חופשה בפועל. כך, בתלושי שנת 2011 ו-2012 – אשר צורפו לתצהירו של מר מזרחי, קיים דפוס שלפיו בכל חודש נצבר יום חופשה, וכנגדו קיים רישום של ניצול יום חופשה, כך שיתרת החופשה מאופסת תמידית. דא עקא, שבמרבית החודשים הללו, לא ייתכן שהתובע יצא לחופשה. שכן, על פי רוב, התובע עבד 6 ימים בשבוע ולמעלה מכך. כך, למשל בתלוש נובמבר 2011 – נכתב כי התובע עבד 28 ימים; בתלוש ינואר 2012 – נכתב כי התובע עבד 28 ימים; בתלוש פברואר 2012 – 27 ימים; בתלוש מארס 2012 – 30 ימים; בחודש מאי 2012 – 30 ימים; בחודשים יולי ואוגוסט 2012 – 31 ימים; וכך הלאה.
על רקע זה, אין מנוס מן המסקנה, כי בכל הנוגע לבירור שאלת יציאת התובע לחופשה, חשבון החופשה שנוהל על גבי תלושי השכר, חסר משקל ראייתי.
נוסיף, כי גם בחודשים בהם נרשמו ניצולי חופשה, לא שולם לתובע רכיב של דמי חופשה כנגדם. לכן, אף אלמלא המפורט לעיל, לא ברור מה משמעות ניצולי החופשה, ומה משמעות יתרת החופשה עליה מבקשות הנתבעות להסתמך.
מסקנתנו היא, כי הנתבעות לא הוכיחו כי התובע יצא לחופשה במהלך תקופת עבודתו.
- מן האמור לעיל, יוצא אפוא, כי עם ניתוק יחסי העבודה, עמדו לזכות התובע 44 ימי חופשה לפדיון. התובע עתר לפדיון ימי החופשה שנצברו לזכותו בשלוש השנים האחרונות בלבד, הגם שעל פי ההלכה הפסוקה היה זכאי לפדיון "ימי חופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת.".[45] מכל מקום, לא נפסוק לתובע יותר ממה שתבע.
- תעריף יום חופשה שנטען על ידי התובע, לא נסתר.
- כללו של דבר: אנו מקבלים את התביעה, וקובעים כי התובע זכאי לפדיון 38 ימי חופשה, בסך של 7,028.48 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 01.04.14, ועד למועד התשלום המלא.
- יש לקבל את טענת התובע, לפיה על הנתבעות לשאת בסך האמור ביחד ולחוד. להלן נסביר.
א. בסעיף 1ז1. לחוק העסקת עובדים זרים, תשנ"א- 1991, שכותרתו "חובות המעסיק בפועל כלפי העובד הזר", נקבע, בין היתר, כי החובה לתשלום שכרו של העובד הזר במלואו, החלה על קבלן כוח אדם המעסיק את העובד, תחול גם על המעסיק בפועל, בהתקיים אחת החלופות המפורטות בסעיף 1ז1(ב) לחוק. אחת החלופות[46] היא כי: