דיון והכרעה
- בסעיף 28 לצו ההרחבה הענפי נקבע כך:
"כל עובד קבוע ועונתי קבוע יומי יקבל שכר יום עבודה רגיל בעבור חופשת חגים כדלקמן:
(א) עובד שנתי קבוע יקבל שכר 10 ימי חג בשנה;
[...]"
- טענת הנתבעות לפיה: "נפסק כי ימי חג עבור עובד זר יחושבו לפי דתו" – לא תועיל להן. תחילה, הטענה אינה ברור די צרכה. כך, לא ברורה כוונתן, בכתבן כי ימי החג יחושבו לפי דת העובד.
ככל שהכוונה היא, שהתובע זכאי לדמי חגים בעד חגי דתו – הרי דין הטענה להידחות. הנתבעות לא הצביעו על כך שהתובע בחר לקיים את ימי מנוחתו על פי דתו, שאף לא ברורה מהותה. הנתבעות לא הניחו לפנינו חוזה עבודה, או מסמך אחר, שכך הוסכם בו. על כן, ובהיעדר טענה אחרת, זכאות התובע לדמי חג תקבע בהתאם למועדי ישראל, הם ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל, כאמור בסעיף 18א לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח – 1948.
מעבר לדרוש יוער, כי עיון בתלושי השכר מעלה, שדמי החג החלקיים שאכן שולמו לתובע, שולמו לו בחודשים בהם חלים חגי ישראל.
לכן, זכאות התובע תיבחן בהתאם לחגי ישראל.
- כאמור, בצו ההרחבה הענפי, נקבע, כי עובד שנתי קבוע, יקבל שכר בעד 10 ימי חג בשנה.
בכל הנוגע לזכות לדמי חגים המפורשת בסעיף 28(א) לצו הענפי, לא נקבעו התניות או סייגים כלשהם. לכן, ובהיעדר טענות מפורטות מצד הנתבעות, אנו דוחים את טענותיהן באשר להתניית הזכאות בתנאים כאלו ואחרים.
על אף האמור לעיל, נעיר כי בכל הנוגע לזכות לדמי חג בעד ימי חג שנפלו בשבת, קיימים פנים לכאן ולכאן.
בסעיף 28(ב), אשר עוסק בזכות לדמי חג של עובד עונתי, קיימת התייחסות מפורשת לחגים החלים בשבת, כהאי לישנא: "עובד עונתי קבוע יקבל שכר ימי החג החלים בתקופת עבודתו העונתית לרבות חגים החלים בשבת ולא פחות מ-5 ימי חג בעונה.". על רקע זה, ניתן לטעון כי מכלל הן, יש לשמוע לאו. היינו, כי ההסדר המתייחס לעובד שנתי קבוע [סעיף 28(א)], אינו מקנה זכות לדמי חג, בעד ימי חג אשר חלים בשבת. מאידך, אינה בלתי סבירה, העמדה לפיה אילו חפצו הצדדים להסכם הקיבוצי (שהורחב) לקבוע כי עובד שנתי קבוע, אינו זכאי לדמי חג בעד ימי חג שנפלו בשבת - אזי היו עושים זאת במפורש.
התובע לא התייחס לטענה זו של הנתבעות, ומכל מקום כפי שנסביר בהמשך, במקרה דנא אין הכרח שנקבע מסמרות בשאלת זכותו של עובד שנתי קבוע לדמי חג בעד ימי חג שנפלו בשבת.
- יש ממש בעמדת הנתבעות לפיה טענות התובע לא פורטו די הצורך.
התובע עתר לתשלום בעד 21 ימי חג – הא ותו לא. הוא לא פירט, בשום שלב, את ימי החג הנתבעים, וכאמור לא התייחס למרבית טענות ההגנה. בפרט, הוא לא התייחס לטענה בדבר אי זכאותו לדמי חג בעד ימי חג שחלים בשבת, וכן לטענת הנתבעות לפיה במהלך העבודה אכן שולמו לו דמי חגים.