להלן נבחן את שאלת הסעד הן כלפי נושאי המשרה והן כלפי בעלי-השליטה.
הסעד כלפי נושאי המשרה
- בפרקים הקודמים של החלטה זו נקבע כי בעל-השליטה לא היה רשאי להעניק לנושאי המשרה מענקים מותנים בתוצאה שלא באמצעות מנגנון קביעת מערך התגמול בחברה באמצעות מוסדותיה המתאימים. נושאי המשרה שהובטח להם התשלום הזה בטרם הושלם מהלך החלוקה, היו מצויים במצב של ניגוד עניינים ביחס להשלמת מהלך החלוקה – בין הענין האישי שהיה להם בהשלמתו של המהלך וקבלת המענקים בסכומים המשמעותיים שהובטחו להם, לבין טובת החברה שדרשה כי הם יפעלו בניקיון כפיים וללא אינטרס אישי שאינו עולה בהכרח בקנה אחד עם טובת החברה. כאמור, פעולה בניגוד עניינים מהווה הפרה של חובת האמונים של נושאי המשרה כלפי החברה.
- יש לבחון מהי ההשלכה של ההפרה הזו מבחינת הסעדים המבוקשים. הסעד המתאים במקרה של הפרת חובת אמונים על-ידי מי שחב חובה כזו, הוא סעד של השבה (ר' עמיר ליכט דיני אמונאות 312-357 (2013), להלן: "ליכט"). למסקנה דומה הגיעו גם המלומדים פרידמן ושפירא בר-אור, שציינו בהקשר זה כי –
"אדם הממלא תפקיד של נאמן אינו רשאי להפיק כל רווח (למעט שכר המשתלם לו כדין) במהלך תפקידו או באמצעות מעמדו כנאמן. עיקרון יסוד זה כרוך ברעיון יסוד אחר, שעמדנו עליו, והוא שנאמן איננו רשאי להעמיד עצמו במצב שבו ייווצר ניגוד בין האינטרס האישי שלו לבין תפקידו כנאמן, שכן אם יינתן לנאמן להפיק רווחים לעצמו, עלול הדבר לשמש לו פיתוי להפעיל את סמכויותיו כנאמן לטובת עצמו, ולא לטובת האינטרס שעליו הוא מופקד. הנאמן חייב אפוא למסור למוטב כל רווח שהפיק עקב מעמדו כנאמן או עקב הפרת חובת הנאמנות" (דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט מהדורה שלישית, כרך א', עמ' 642 (להלן: "פרידמן ושפירא בר-אור").
- הבסיס המשפטי לסעד ההשבה מקורו בין היתר בדיני עשיית עושר ולא במשפט. סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט התשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק עשיית עושר") קובע כי -
"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה) חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה".
חובת ההשבה קמה אם כן בהתקיים שלושה תנאים – התעשרות; שלא על פי זכות שבדין; ועל חשבון המזכה (ר' ע"א 8728/07 אגריפרם אינטרנשיונל בע"מ נ' מאירסון (15.7.2010) – להלן: "ענין אגריפרם", בעמ' 19 והמובאות שם). אני סבורה כי המבקשת הוכיחה – ודאי שנכון לשלב זה של הדיון – את קיומם של שלושת הרכיבים הללו: