פרידמן ושפירא בר-אור מעלים מספר אפשרויות ביחס להטלת אחריות ומתן סעד נגד הצד השלישי המשלם -
"אפשרות אחת היא להניח, בדומה להנחה הקיימת לגבי נזק, כי רווח כזה אכן קיים, אלמלא כן לא היה השוחד כדאי. אפשרות נוספת היא להכיר בכך שהמשחד חייב היה לדעת שדמי השוחד אינם מגיעים למוטב, וכי הדין מחייב להעבירם למוטב. לכן אם שילם לנאמן, קם בכך חיוב בסכום זה למוטב. גישה זו מלאכותית במקצת, ואפשר שהחיוב משקף את היסוד ההרתעתי הקיים, לעיתים, בדיני עשיית עושר... מכל מקום הדין מכיר באחריות המשחד, בדיני עשיית עושר, להשבה כדי סכום השוחד (אם לא הוכח רווח גבוה יותר)".
גם ליכט בספרו האמור מתייחס לשאלה. הוא מציין כי הפסיקה הישראלית מיעטה להתייחס לנושאים האזרחיים הקשורים למתן שוחד לאמונאי (כאשר הוא מפנה בהקשר זה לפסק הדין בענין מאיר שנזכר לעיל). בהמשך הוא מציין כי "לעומת זאת, הפסיקה במשפט המשווה עסקה רבות בהשלכות המשפטיות של שוחד ועמלות סמויות, ופיתחה מערכת הלכות קפדנית לגבי הגדרת שוחד אסור; בהתאמה, יש לנהנה-הניפר זכות לחשבון ולשלילה מקיפה כלפי האמונאי וכלפי הצד השלישי המשחד" (עמ' 331, ההדגשה היא שלי, ר.ר.). ליכט רואה אם כן כמובנת מאליה את המסקנה לפיה עילת התביעה של ה"נהנה" (החברה במקרה דנן) יכולה להיות מופנית גם כלפי הצד השלישי ששילם את ה"שוחד" האזרחי.
- עוד יש לציין כי בדיון מוקדם יותר בספרו הנ"ל של ליכט (בעמ' 196-297), מפנה המחבר לע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטוונגר בע"מ (פ"ד לח(4) 5050, (1984) ולהתייחסות בפסק דין זה לשאלת העוגן הנורמטיבי ביחס לחובת ההשבה כלפי נושא משרה של חברה שהפר כלפיה חובת אמון. בפסק הדין נקבע כי "המנהל חייב להעמיד לרשות החברה כל אותם כספים שהיא הפסידה כתוצאה מהפרת חובתו כלפיה. ניתן לנקוט לענין זה לשון 'השבה' אם כי המנהל אינו משיב מה שקיבל מהחברה, שכן לעיתים כספי החברה מועברים ישירות לצד שלישי, בלא שהמנהל קיבל דבר. ניתן לנקוט לענין זה לשון 'פיצוי', אם כי המנהל אינו מפצה את החברה על מעשה נזיקין שביצע כלפיה אלא מביא לידי כך, שיושבו לה כספים שהוציאה בגין הפרת חובת האמון שלו כלפיה. ניתן לראות בכך פיצוי מיוחד (בחינת compensation שאינו damages), אכן הכותרת הסמנטית אינה מכרעת. העיקרון הוא המכריע ומשמעותו היא מתן תרופה יעילה לחברה, שעניינה השבת המאזן האזרחי לקדמותו" (ההדגשה היא שלי, ר.ר.).