"ת. עם הדודות שלי הייתי בקשר מאוד טוב, יחסי אמון. דודה שלי מייזי היתה באה אלי לחנות יום יום והיתה עומדת לפני... אין מסמך.
...
ת. זה דיירות מוגנת. בדיירות מוגנת לא עושים הסכמים.
ש. למה עשית הסכם עם שמוליק בכלל?
ת. בשביל הטאבו חייבים שיהיה חוזה.
ש. איך הילדים ידעו ששילמת כסף?
ת. במשפחה היה אמון מלא" (פרו' עמ' 186 ש' 11-211; עמ' 187 ש' 1).
--- סוף עמוד 17 ---
תשובת החייב, אינה נותנת מענה לתמיהה, היות וגם הסכם המכר תמורת ה-100,000$ נעשתה עם הדודות, כך שלא ברור מדוע פעם הוא נותן בהן אמון מלא, עד לסכומים של מיליון דולר, ופעם אחרת הוא דואג לעריכת הסכמים בליווי עורכי דין, יפויי כוח וכד'.
- לאור האמור, אין לי אלא לקבוע כי התמורה ששולמה עבור הנכסים עולה על הסכום הקבוע בהסכמים, ועומדת לפחות על 1,200,000$, כאשר אין חולק כי מיליון דולר שולמו על ידי החייב. הנאמן העלה טענות לפיהן גם ה- 200,000$ המוזכרים בהסכמים שולמו על ידי החייב, ולא על ידי שמואל. לדעתי, אין צורך להיכנס לשאלה זו לאור הראיות כבדות המשקל, מהן עולה ברורות כי החייב הוא שקנה את הנכסים, וכי המחיר הנקוב בהסכמים אינו משקף את שוויה האמיתי של העסקה. על קצה המזלג יצוין, כי שמואל טוען כי מימן את רכישת הנכסים בצורה הבאה: 120,000$ הלוואה שלקח מאת הרב פורטנוי, 50,000$ הלוואה שנטל מאת אביו, וסכום נוסף של 28,000$ מכספיו האישיים (ר' סעיפים 11,12,16 לתצהירו נ/55). שמואל העיד כי ההלוואה מהרב פורטנוי שימשה עבור הרכישה מצביה מייסון במרץ 1997 (סעיף 13 – נ/55). אלא, שפורטנוי העיד כי ההלוואה ניתנה רק ביום 15.7.97 (תצהירו נספח ד' ל- נ/55), כך שלא ברור היאך כספים אלה שימשו לצורך הרכישה כאשר החייב העיד כי הכספים לצביה שולמו במעמד חתימת ההסכם (נ/23 סעיף 18). לטענת שמואל המשא ומתן עם פורטנוי החל כבר בחודש מרץ 1997 והוא קיבל סכום נוסף מאביו על דעת זה שיקבל את ההלוואה (פרו' עמ' 240 ש' 1-6). אלא, שהרב פורטנוי העיד כי הפנייה הראשונה אליו בבקשת ההלוואה נעשתה שבוע או שבועיים בלבד לפני מתן ההלוואה (פרו' עמ' 244 ש' 1-5). מעבר לכך העיד פורטנוי כי הכסף הוחזר לו בתוך 45 יום (פרו' עמ' 244 ש' 6-7), ושמואל לא הראה כל מקור לכספו בתום 45 יום אלה. באשר ל- 50,000$ נוספים, לטענת שמואל אלה ניתנו לו על ידי אביו כהלוואה, אך לא הובאה בפנינו ראיה כי ההלוואה הושבה. אמנם טען שמואל כי משכורתיו מצ'יינג' פוינט עברו ישירות לאביו (סעיף 16 ל- נ/55), אך גם לכך לא הובאה ראיה.
--- סוף עמוד 18 ---