החייב טען עוד שלא הוזהר כי מדובר בחקירה, ובחלק גדול מהישיבות עורכת דינו לא השתתפה, וכך נאמרו דברים לא מדויקים, חלקם אגב ארחה. עוד טען כי באותה תקופה היה נתון בלחץ נפשי של נושים שאיימו על חייו ולכן אין זה הוגן לתפוס אותו במילותיו. אין לקבל דברים אלה. ראשית, אין מדובר בחקירה פלילית מחייבת אזהרה, וגם אין מדובר בתצהיר. שנית, הישיבות עם הנאמן בוצעו במסגרת הליך פשיטת רגל של החייב, ובחלקן השתתפה עורכת דינו, היינו, החייב ידע כי אין מדובר ב"שיחת רעים". אין גם לקבל את טענת החייב לפיה היה נתון בלחץ נפשי. חקירות הנאמן שהוצגו בבית המשפט (נ/20) כוללות שש ישיבות שונות, והדברים שנאמרו בהם הינם עקביים ומשולבים היטב במארג הראיות.
הודאת בעל דין מהווה ראיה קבילה לאמיתות תוכנה, ובית משפט רשאי להכריע בתביעה אזרחית על פיה כעדות יחידה, ובלבד שההודאה מהימנה ובעלת משקל. בענייננו מדובר בהודאה בעובדות (להבדיל מהודאה בזכות) וזו יכולה להתקבל גם אם היא ניתנה שלא מתוך רצון וכוונה להודות (קדמי, על הראיות, תשס"ד, בעמ' 1197). הודאותיו של החייב ניתנו בפני הנאמן בחקירותיו במסגרת הליך פשיטת הרגל, וחלקן ניתנו בשיחות אחרות של החייב אשר הוקלטו. לא נטענה כל טענה על ידי החייב, כנגד קבילותן של הודאות אלה, וככל שנטענו טענות היו אלה לגופם של דברים. אך כאמור, דברי החייב מתיישבים היטב עם שאר הראיות, ונסיונותיו להסביר אמירות אלו העלו תמיהות נוספות בכל הקשור לתפניות החדשות שעשה.
לאור האמור, חוזי הרכישה היו למעשה בין החייב לדודות וכי הוא הבעלים האמיתי בנכסים; הוא שנשא ונתן עימן, הוא ששילם את התמורה והוא אשר השתמש בנכסים לצרכיו. רישומו של שמואל כבעלים היה פורמלי בלבד, ונועד לשרת את מטרות החייב. טענת החייב לפיה מעורבותו היתה לכל היותר כאב או כנאמן על הנכסים, וככל שהשקיע מכספו בנאמנות, היה זה כדי להשביח הנכסים, אינה משתלבת בחומר הראיות ובעובדה כי החייב השתמש
--- סוף עמוד 24 ---
בנכסים לצרכיו האישיים. משנשללה גרסת החייב, אינני מוצא מקום להיכנס לטענות שהעלה הנאמן בדבר העדר אפשרות להקנות דיירות מוגנת במבנים, ובדבר אי הוכחת תשלום דמי שכירות או דמי דיירות מוגנת לדודות.
הפן המשפטי
16. לטענת הנאמן, המסכת העובדתית כפי שהיא תוארה לעיל, מלמדת כי החתימה על הסכמי הרכישה על ידי שמואל נעשתה בשליחות החייב, ולפיכך הזכויות שנרכשו מכוח הסכמים אלו שייכות לחייב, והרישום על שמו במרשם, נעשו מתוקף מעמדו של שמואל כנאמן עבור החייב. לחילופין, הסכמי הרכישה הנם חוזים למראית עין שדינם להתבטל. לטענת החייב, הסכמי הרכישה משקפים את אומד דעת הצדדים, וככל שהתקיימו יחסי נאמנות או שליחות בין החייב לבנו, הרי שהחייב הוא ששימש כשליח/נאמן כלפי בנו, מכוח היותו נאמן ההקדש ולא ההיפך.