פסקי דין נוספים, אף שלא דנו באופן ישיר בשאלת היחס בין הסעיפים, דנו בהענקות לנושים במסגרת סוגיית העדפת מרמה, ומשנקבע כי לא נתקיימו התנאים לביטול ההעדפה לא עבר בית המשפט לבחון את הביטול על פי דיני ביטול הענקות. בע"א 97/72 הנאמנים בפשיטת-רגל של דוד ראנד נ' אי.בי.טי. טרוסט, פ"ד כז (1) 778, נדונה שאלת עסקת מכר מקרקעין אשר חלק מתמורתה נזקף לטובת חובו של המוכר לקונה. בית המשפט דן בעסקה במסגרת סעיף 43 לפקודה (כיום סעיף 98). בית המשפט של ערעור היה מוכן להניח כי ההתחייבות בוצעה בתוך התקופה הנדרשת בחוק, אלא שלדעתו לא הוכחה כוונה להעדפת נושים. משכך, דחה בית המשפט את תביעת הנאמנים לצרף את הנכס לנכסי פושט הרגל, ולא עבר לדון בכך במסגרת סעיף 42 (כיום סעיף 96), אשר אינו דורש הוכחה להעדפה. לטענת הכונס הרשמי, לא ניתן ללמוד מכך דבר היות ובעניין זה הנכס הועבר בתמורה מלאה כך שסעיף 96 לא היה רלוונטי ממילא. אינני מקבל טענה זו. סעיף 96 דורש הן תמורה והן תום לב, כך שאם סבר בית המשפט כי הדיון בסעיף 96 רלוונטי, היה פונה לבחינת תום הלב. כך עשה בית המשפט בע"א 97/72 הנ"ל, כאשר דן בטענת הנאמנים לפיה יש לבחון את סכום הרכישה שלא נזקף על חשבון החוב, במסגרת סעיף 42 (96) ודחה את התביעה לגופה כיוון שהנאמנים לא הוכיחו שהנכס ניתן שלא בתום לב והוכח כי הנכס ניתן בעד תמורה מלאה. בע"א 6/89 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' יורם גרוס ואח', תק-על 94(4) 433, 437, דן בית המשפט בתוקפו של שעבוד שנועד להבטחת אשראי שניתן לחברה. לטענת הכונס הרשמי, בפסק דין גרוס דובר על שעבודים שנתנו לצורך הבטחת התחייבות קודמת בתום לב ובתמורה וממילא לא היה מקום לדון בסעיף 96, היות ונתקיים החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לביטול ההענקה. דברים אלה, גם אם נכונים הם, לא נבחנו על ידי בית המשפט והתוצאה היתה שבית המשפט קיבל את הערעור רק על פי סעיף 98 ולא פנה לבחון את תנאי סעיף 96.
--- סוף עמוד 34 ---
הנאמן ביקש להסתמך על ע"א 173/59 א. ו- ד. טוקטלי נ' הנאמן על נכסי מאיר וילדנברג, פושט רגל, פד יג (3) 1700, בו נדונה שאלת התוקף של ויתור על חוב שחבו המערערים לפושט הרגל. לטענת הנאמן, הדיון סב סביב סעיף 42 (96) לפקודה, אף שדובר בנושה, אלא שבסופו של דבר קבע בית המשפט שלא היתה הענקה של "נכס" שניתן לעקוב אחריו. עמדת ב"כ הגין לפיה פסק דין זה אינו רלוונטי לענייננו מקובלת עלי, שכן, בעניין טוקטלי פושט הרגל היה הנושה, וויתור החוב נעשה כלפי חייבים, ולא ההיפך. כמו כן ביקש הנאמן להסתמך על ע"א 315/59 ח. יעקובוביץ נ' י. יובל, בתור נאמן על רכושו של פושט הרגל, א. קרבס, פ"ד יג (3) 1750, בו נדונה עסקה במסגרתה העניק פושט הרגל למערערת מניות והוסכם בין הצדדים כי העברת המניות נעשתה לשם הבטחת חובה של המערערת. בית המשפט דן בבקשה במסגרת סעיף 42 (96) וקבע כי ההענקה בטלה מכיוון שלא הייתה תמורה. אולם, פסק הדין אינו רלוונטי לענייננו, משום שבית המשפט קבע כי על פי הראיות לא ניתן היה לדעת מתי ובאלו תנאים היתה המערערת רשאית לתבוע את החוב, האם בפועל דרשה את סילוקו, ואם העברת המניות השפיעה בצורה כלשהי על נכונותה להימנע מתביעת חוב בין מלכתחילה ובין בדיעבד (שם, בעמ' 1755). אמנם קביעה זו נעשתה לצורך בחינת התמורה שבסעיף 42, אך אין לדעת מה היתה התוצאה אילו בית המשפט היה מגיע למסקנה כי הבטוחה אכן שימשה להבטחת החוב. מעבר לכך, נראה שאף הצדדים לא סברו כך. התביעה בעניין יעקובוביץ הוגשה לבית המשפט המחוזי כתביעת חוב לפי סעיף 5 לתוספת השניה לפקודת פשיטת הרגל, 1936. התביעה הוגשה על מלוא סכום החוב והמערערת לא הזכירה את דבר העברת המניות, והנושא הועלה רק לאחר שהדבר התגלה בחקירה פומבית. לאור האמור, ולאור ההלכות שהובאו לעיל בדבר הפרדה בין סעיף 96 לסעיף 98, לא נראה לי כי ניתן ללמוד מכך על אפשרות לדון בענייננו על פי סעיף 96.