--- סוף עמוד 35 ---
ע"א 5578/93 ראובן נדב נ' מאיר סרגובי, עו"ד ו-2 אח', פ"ד מט (2) 459, אינו רלוונטי לסוגיה שלפנינו. פסק הדין דן ביחס שבין סעיף 97 לפקודה הדן בביטול המחאה שניתנה על ידי פושט הרגל, לבין סעיפים 96 ו- 98. הנאמן והכונס מבקשים להיבנות מדברי בית המשפט לפיהם המחאת זכויות, הנכנסת לגדר אחד החריגים שבסעיף 97(ב), כפופה להוראות שבסעיפים 96 ו-98 לפקודה. כמו כן, מוסיף בית המשפט ואומר כי "סעיף 97 לא בא להסיג גבולם של סעיפים 96 ו-98 ואין בו הסדר ממצה לגבי המחאת זכויות. בבסיס שלושת הסעיפים ניצבת מטרה כללית משותפת והיא צמצום הפגיעה בנושיו של מי שהפך פושט רגל" (שם, בעמ' 475). לא מצאתי אמירה בפסק הדין ממנה ניתן ללמוד כי סעיפים 96 ו- 98 יכולים לדור בכפיפה אחת. הגם שהמטרה הכללית שבבסיסם משותפת, כל סעיף ותנאיו, והעובדה כי סעיף 97 יכול לדור תחת כיפה אחת עם סעיפים 96 ו- 98, אין בה כדי ללמד אותו דבר על סעיפים 96 ו- 98. סעיף 96 כאמור, דן במקרה של הענקה בטלה, וסעיף 98 דן בהעדפת מרמה. סעיף 97דן במקרה ספציפי של המחאת זכות על ידי פושט הרגל. המחאת הזכות יכולה להיות לטובת נושה על חשבון חובו של פושט הרגל, ואזי היא תיחשב להעדפת נושים ובאותה מידה יכול והיא תינתן ללא תמורה למי שאינו נושה של החייב, ואזי היא תיבחן במסגרת סעיף 96. נכון הוא, כי המטרה הכללית של שלושת הסעיפים זהה, והיא מניעת הברחת נכסים ממסת הנכסים שישמשו לפרעון החוב, על ידי פושט הרגל. יחד עם זאת, המחוקק התווה לכל סעיף את המסגרת שלו ואין לחרוג מכך. צודק הנאמן כי סעיף 96 בוחן את היסוד הנפשי של מקבל ההענקה וסעיף 98 בוחן את היסוד הנפשי של החייב, אך אין בשוני זה כדי להותיר את הברירה בידי הטוען לבטלות ההענקה, לבחור האם לילך בהתאם לסעיף 96 או סעיף 98.
22. לאור האמור, במקרה בו חייב מעביר נכס לטובת נושה לצורך הבטחת חובו, תיבחן הפעולה רק במסגרת סעיף 98 ולא במסגרת סעיף 96. פירוש זה עולה בקנה אחד עם מטרות סעיף 98 כפי שהם באו לידי ביטוי בע"א 471/68 דוד יעקבי, ואח' נ' המפרקים של מקיף בע"מ (בפירוק), ואח', פ"ד כג (1) 65, 71:
--- סוף עמוד 36 ---
"לא בכדי הגביל החוק אפשרות ביטול של עיסקה בסעיף 43 לפקודת פשיטת הרגל, 1936. למועד קצר, אף אם המועד של שלושה חדשים הוא אולי קצר מדי. ענינו של הסעיף הנ"ל הוא ביטול פרעון חוב שהחייב היה חב, שעצם תשלומו לא רק אינו פסול אלא אפילו רצוי. אף –על-פי- כן ניתנת העסקה לביטול, אך לא משום שלא היה חוב, אלא הואיל ופרעון לנושה שהחייב חפץ ביקרו מערער את עקרון השוויון בין הנושים, בו נוהגים בפשיטת – הרגל. ביטול למטרת השגת השוויון בדיעבד מחייב הגבלה לתקופה קצרה יחסית".