--- סוף עמוד 46 ---
ביום 10.8.22 נחקק דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 (להלן: "דבר המלך") ונכנס לתוקפו ביום 1.9.22. סימן 53(3) לדבר המלך העניק לבית הדין הרבני סמכות ייחודית בקשר לייסוד וניהול פנימי של ווקף או הקדש דתי, ולהלן לשונו כפי שפורסמה על ידי מ' הוכמן אוסף חוקי ישראל (הוצאת המרכז המשפטי בע"מ, תל אביב), עמ' 4169-4170 (נספח 66 להמרצת הפתיחה):
”The Rabbinical Courts of the Jewish Community shall have:
…
Exclusive jurisdiction over any case as to the constitution or internal administration of a Wakf or religious endowment constituted before the Rabbinical Court according to the Jewish Law”.
סעיף 53(3) בנוסחו כיום קובע כי:
"לבתי הדין הרבניים של העדה היהודית יהא:-
(1) בוטל
(2) בוטל.
(3) שיפוט יחיד בכל ענין הנוגע ליצירתו או להנהלתו הפנימית של ווקף או הקדש דתי שנוסדו לפני בית דין רבני לפי דיני ישראל".
32. דבר המלך נכנס לתוקפו לאחר מות הסבא. האם ניתן היה ליצור הקדש על פי הדין הדתי עוד לפני חקיקת דבר המלך כטענת מצדדי ההקדש, או שמא כל עוד לא הוקנתה סמכות לבתי הדין הרבניים בדבר המלך, לא ניתן היה ליצור הקדש אלא על פי הדין השרעי כטענת מתנגדי ההקדש.
--- סוף עמוד 47 ---
מקורה של המחלוקת הוא בהודעה שפורסמה ברשומות המנדט בדבר הקמת המועצה הדתית ביום 18.3.1921 (פורסמה ב- Legislation Of Palestine 1918-1925, compiled by Norman Bentwich, Volume 2 – צורף כנספח ב' לכרך האסמכתאות לסיכומי הנאמן), וזו לשון ההודעה:
Rabbinical Assembly
“1. The Rabbinical Assembly held in Jerusalem on 24th February, 1921… elected the following Rabbis as the Rabbinical Council for Palestine:
…
3. The Government of Palestine will recognize the Council and any Beth-Din sanctioned by it as the sole authorities in matters of Jewish Law”.
לטענת מצדדי ההקדש, בהודעה זו נקבע כי בית הדין הרבני הוא בעל הסמכות הייחודית בכל ענייני הדין היהודי, ומכיוון שיצירת הקדשות הוא עניין של הדין היהודי, הרי שניתן היה ליצור הקדש על פי הדין היהודי עוד לפני חקיקת דבר המלך. לטענת מתנגדי ההקדש, הודעה זו אינה דבר חקיקה המקנה סמכות אלא רק מצהירה על הכרה בסמכותה של מועצת הרבנות הראשית אשר תדון בעניינים שיש לדון בהם על פי המשפט העברי לפי הדין שנהג באותה עת. אותם עניינים שיש לדון בהם על פי המשפט העברי, נקבעים על פי הדין האזרחי ולא על פי הדין הדתי. לכן, הואיל ולפני חקיקת דבר המלך לא נקבעה סמכותם של מועצת הרבנות הראשית לעניין הקדשות, הדין שחל על הקדשות הינו הדין השרעי בלבד.